נראה שאנשים ממחזרים רגשות לעתים יותר תכופות מאשר בקבוקים. משום מה, הפעולה הפשוטה של התכופפות, איסוף הבקבוקים, העברה לשקית, ריקון השקית למיחזורית שנמצאת במרחק צעדים ספורים מדירתנו, נתפסת כקשה יותר מלחזור על אותו ריטואל רגשי, של מיחזור רגשות והתנהגויות, שעולה לנו במחיר רגשי כבד ועובר איתנו כמגיפה ממערכת יחסים אחת לבאה אחריה.
 
עוד באון לייף:
 
הרגש "הממוחזר" שלי - אני מכירה אותו שנים. רובנו גדלנו איתו, אנחנו הולכים ומתבגרים איתו והמודעים יותר מבינינו מקווים שלא למחזר אותו עד יומם האחרון. אם רובנו נמנעים ממחזור למען איכות הסביבה (שלא דורש מאיתנו מעורבות רגשית), מדוע את הרגשות שלנו אנחנו ממחזרים שוב ושוב בכזו קלות? מה התועלת בהתנהלות הכפייתית הזו?
 
שידור חוזר של אותן טעויות
 
אני זוכרת את הרגע בו הבנתי שמערכות היחסים שלי עוברות מיחזור על ידי, ממש כמו בקבוקי המים, רק שהרווח היחיד שיוצא לי ממיחזורם הוא הפסד. כשאני מנסה להבין למה, אני לא יודעת אם יש לי תשובה אחת או תשובה שמתקבלת על ההגיון בכלל. אולי ברגעי משבר קל ליפול למקום שהיינו בו כבר, כביכול ללא הפתעות. אולי יש משהו נעים, מוכר ופשוט בעצם הריטואל שחוזר על עצמו. אני פוגשת את זה אפילו בזמן המחזור החודשי שלי, כשהוא מאחר או מקדים הוא תמיד מלווה באותה חרדה. למה התאריך השתנה? האם זה רומז שמשהו בי אינו מתנהל כשורה? והרי הטקס קבוע ופתרונו ידוע מראש.
 
כשמערכות יחסים נקלעות לבעיה וטעמן מחמיץ, אני נוטה לשאול את עצמי מדוע אנו תמיד שבים לאותה נקודה. או יותר נכון, מדוע אני שוב חוזרת ומתמקדת באותם פחדים, שמייצרים תקשורת לא תקשורתית:  תקשורת שמורכבת מריבים, כעסים, ניתוקים וכל מיני פעולות והתנהגויות שאין שכר בצידן והן נותנות בעיקר תחושה של כשלון.  
 
מה אנחנו מרוויחים משחזור הדפוסים? נטלי עטיה. צילום: בן הופר
 
דבר אחד למדתי על עצמי: אני זקוקה לשיגרה קבועה. השיגרה עושה לי טוב, לעור הפנים, לתקשורת שלי עם מקורביי בפרט ואנשים בכלל. האם אותם רגשות ממוחזרים הם פשוט חלק מהשגרה? האם הרוטינה הזו, בת עשרות השנים, גורמת לי לצאת רעננה וקלילה כשאני קמה מהמיטה בבוקר? לא ממש. כנראה שההתנהלות המוכרת והידועה מראש פשוט מרגיעה יותר מלנסות דרך התנהגות חדשה. הרי אין שום סיבה הגיונית ומתקבלת על הדעת שתסביר מדוע אדם הבריא בנפשו (ואני מחשיבה עצמי ככזו) יתנהל כך שוב ושוב, אם אין כל רווח למעשיו. אז מה אנחנו מרוויחים משחזור הדפוסים?
 
הניסיון לשבור את מיחזור הרגשות
 
שנים של טיפול פסיכולוגי, התפתחות רוחנית, אימוני יוגה, ספורט ימי, שחייה, גידול וחינוך ילדים, תיפקוד כבת מכילה להורים מתבגרים, כחברה טובה לאהוביי, התנדבות עם ניצולי שואה, עזרה תמידית בהשמעת קולן של נשים המרוחקות מהמרכז הגיאוגרפי-כלכלי-תרבותי, אימוץ בעלי חיים פצועים – כל אלה הביאו אותי לשנות דפוסי התנהגות מדי פעם, ולניסיון לפנות לדרכים חדשות, כאלה שעתידן צופה אי ודאות דווקא ולא בחירה ברורה מראש.
 
כל מה שיצור אנושי מורכב רוצה זה לאהוב ושיאהבו אותו בחזרה, אך הדרך לתרגום של הרצון הזה מלאה בקלישאות, סתירות, פחדים – הדבר הזה שקוראים לו אנושיות, והוא לא תמיד מציאה גדולה. כילדה, חשבתי שאצליח להתעלות מעל לאנושיות הזו. היום אני נהנית לצפות עם ילדיי בגיבורי-על בקולנוע ולדעת שבכל אחד מאיתנו יש גיבור, לפעמים הוא גיבור-על ולפעמים הוא גיבור-תחת. ההבנה הזו, לצד אותו  מיחזור רגשי, גם היא חלק חוזר ומתמחזר בריטואל חיי.
 
לעיתים ממוחזרת, לעיתים חדשה
 
בסופו של דבר, רוב דפוסי ההתנהגות החדשים האלו שניסיתי לאמץ שהוזכרו קודם, לא החזיקו מעמד לאורך זמן. שבתי לסורי עם פחדיי, תשוקותיי, בחירותיי הידועות מראש ומיחזור אותן טעויות במערכות יחסים חדשות. אולי כל מה שנותר לי,  אם כך, אחרי למידה ארוכת שנים של מנגנון מיחזור הרגשות הזה, הוא להבין שאולי הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אדם, ולהסכים לקבל את עצמי כפי שאני: לעיתים ממוחזרת, לעיתים חדשה, לעיתים טובה לעצמי ולסביבה ולעיתים, נודה על האמת, הרבה פחות.