ביום התחרות הוא יקום בשעה 6:00 בבוקר וישתה, אלה המים האחרונים שישתה ב-16 השעות הקרובות. שעתיים אחר כך יגיע לשקילה, ועל ה-130 קילו שלו יש 3% שומן. כולו שרירים ועצמות. בעיקר שרירים. בצהריים פוליגרף. יחברו אלקטרודה לכל נקבובית בגוף שלו וישאלו אם לקח סטרואידים. הוא יגיד לא, ולפעמים זה יהיה שקר. הוא אחרי חודשים של אימונים ומשטר תזונה עם צריכה מפלצתית של 500 גרם חלבון ביום. בשלב הזה הוא לא אכל פחמימה איזה שבוע וכמעט לא שתה, כדי שהעור ייראה שקוף ודק. למזלו, הוא מתכסה בשכבות של צבע, כי אחרת היו רואים את הפצעים והמורסות שנוצרו מכל הכימיקלים שזורמים אצלו בדם. היעדר הפחמימות, הלחץ ומשטר האימונים הביאו את הגוף שלו לקריסה כמעט מוחלטת והוא כבר לא מכיר את עצמו, כי מצבי הרוח שלו אינם צפויים ומתחלפים מהר.

 

רגע לפני שהוא עולה לבמה כדי לקצור את פירות העבודה הקשה שלו, לקול מחיאות הכפיים של קהל מעריץ, אין בכלל מה לדבר על סקס. האשכים כל כך מדולדלים והסיכוי לייצר זיקפה התאפס ואי אפשר לדעת אם זה בגלל הסטרואידים או בגלל הלחץ. בנקודה הזו, על סף עילפון וקריסה, הוא הכי גבר שאי פעם יהיה. הוא כמעט אל.

 

בנקודה הזאת, כשהוא הכי גבר שיש, הוא בעצם על סף עילפון וקריסה (צילום: Shutterstock)

 

אל תאשימו את ברבי, תאשימו את קן

התיאור מעלה מסכם את חוויותיו של מפתח גוף ביום התחרות, כפי שעולה משיחותי והיכרותי עם מתאמנים רבים. הוא ממחיש את הפער שיש בין גוף, דימוי גוף ויכולת, במקרים בהם השיא הפיזי הוא שפל נפשי, וטראומה פיזיולוגית. רוב בני האדם לא יצליחו להביא את עצמם לנקודה הזו בכלל, ואלו שכן יצליחו, לא יחזיקו בנקודת הקיצון הזו יותר משעות ספורות. אם אתם מרגישים ששמעתם כבר את התסמינים והנימה האובססיבית, זה אולי מהיכרות עם העולם האכזרי של הפרעות אכילה שמיוחסות לנשים. מכבש הלחצים הזה, שמוכר לנו מהשיח על דימוי גוף בקרב נשים, החל רומס תחתיו גם את הגברים, והפעם אי אפשר להאשים את ברבי.

 

אבל אפשר להאשים את קן. או בגרסתו הנפוצה יותר – G.I. Joe (ג'י איי ג'ו). אותה דמות אמריקאית מיתולוגית שהפכה לסדרת בובות משחק, שהפכו לפריטי אספנים וחשוב יותר – בובות שדרכן ניתן לראות את התמורות שחלו בדימוי הגוף בקרב גברים ב-40 השנים האחרונות. ראו מה קרה לבובות שלו בתוך 30 שנה: הדמות השמאלית היא מ-1964, האמצעית מ-1975 והימנית היא מ-1994. המותניים (השמנה בטנית זו ההשמנה הנפוצה בקרוב גברים) הופכות צרות יותר שעה שהחזה מתרחב והזרועות מתעבות עד לכדי אובדן פרופורציות.

 

 

תהליך דומה עבר על בובות לוק סקייווקר והאן סולו מ"מלחמת הכוכבים". הצמד השמאלי הוא מ-1978 והימני מ-1998:

 

 

המחקר שמציג זאת לא חדש, אך הסיבה לעניין הגובר בו היא התחושה שאותם אידיאלים שהיו נחלתם של מפתחי גוף הולכים ומחלחלים מטה. ההקצנה בחפצונו של הגוף הגברי מגיעה לגבהים חדשים, כפי שראינו במקרים כמו אלה של אידריס אלבה או ג'ון האם שספגו עיסוק אובססיבי בממדי האיברים שלהם, והמשכו הצפוי של התהליך (אך הלא טבעי בעליל) הוא כאשר הסימטריה בין בריאות ומראה נפגמת, ומה שאנחנו לומדים לתפוס כבריא או אידיאלי מגלם למעשה את ההיפך.  

 

ברבי נשפטה ונמצאה אשמה בהשחתת אמות המידה של נשים, כשנגדה מועלים הטיעונים שאם היא הייתה אישה אמיתית ה-BMI שלה (מדד יחסי של גובה ומשקל) היה 16.2, או במילים אחרות – תת תזונה תמידי. גם היקפי החזה-מותניים-ירכיים שלה משמעותם בעיית יציבה קשה, במיוחד כש- 53 הקילוגרמים שלה יתנשאו לגובה של 180 ס"מ על כפות רגליים במידה 35. הנתונים האלו כל כך קלושים, עד שהסיכוי לפגוש אותם בטבע הוא 1 ל- 100,000, מה שמשאיר 99,999 נשים מתוסכלות. והנה, במקום שהעולם יתיישר לכיוון של שוויון בו האידיאלים ליופי נשי וגברי מתכנסים לכדי נקודה הגיונית וברת שאיפה, הגברים נדרשים ליישר קו עם תעשייה שרוצה אותם צורכים שירותי אימון, תוספי תזונה ואת תורותיהם של גורואים שיסבירו להם איך להפוך לעל-אנושיים.

 

למרות שבענייני הגוף עסקינן, אולי יש טעם להתעכב עוד מעט על עניין הרגש: המסר העיקרי שגברים מקבלים מאמצעי התקשורת וצרכניה המסורים הוא "אתה לא טוב מספיק". בעוד שבעבר הורגלנו שניתן יהיה להישען בכבדות רק על אחד מעמודי התווך של הגבריות הישנה – כסף, השפעה או מראה - ועדיין ליהנות מסטטוס גבוה, הרי שהיום פחות מהחבילה הכוללת זה פשוט לא זה. התרגלנו לרצות את "הכל" מהנשים והנה, עכשיו אנחנו מצופים לעמוד באותו סטנדרט. עוד בדומה לנשים - אין גברים רגילים בטלוויזיה או במגזינים והגבר במצב הצבירה השכיח שלו הופך למושא ללעג. נקודת האור בסיפור מצויה באפשרות שהמגמה השלילית הזו תקרב בין נשים וגברים וביחד ניתן יהיה להסיג את אותה לאחור.

 

ואלרי יוקיאנובה, "הברבי האנושית" (מתוך עמוד הפייסבוק של Valeria Lukyanova)

 

פול גז בניוטרל, זה אנחנו

בעוד ששחקני קולנוע יכולים להרשות לעצמם להלך על הגבול בין אנושי ועל אנושי, שכן יש להם את הזמן והאמצעים לכך, הרי שהגבר הממוצע אינו יכול להרשות לעצמו להתאמן ברמות האלו, וגם אם היה יכול למצוא שעתיים-שלוש ביום לאימון, הרי שתחזוקה של גוף כזה ושגרת אימונים כזו מגדילה משמעותית את הצורך במנוחה ותזונה שתתמוך בתהליך האימוני. וכך מושלם המהפך – במקום להתאמן ולאכול כדי להיראות ולהרגיש טוב, אנחנו מכפיפים את עצמינו לאורח חיים מרסק עם מעורבות הולכת וגדלה בתחזוקת הגוף והנפש שגוררת ומייצרת תסמינים אחרים שיידרשו יחס: אימון יתר בהכרח גורר איתו פגיעה במערכת החיסונית, בחשק המיני וכמובן, פציעות ספורט שיחייבו הפסקת אימונים שתגרור בצורה בלתי נמנעת השמנה והידלדלות של המסה השרירית. פול גז בניוטרל? אז ככה זה מרגיש.

 

ברור מאיפה הדברים מגיעים, והם לא נוצרו בחלל ריק. עדויות להידלדלותו של המין הגברי על תכונותיו הפיזיולוגיות מתרבות. אורח חיים מלא בישיבה ומשולל פעילות גופנית, הוצאה קלורית נמוכה  לצד תזונה לקויה יוצרים השמנה שבתורה מפחיתה את יצור הטסטוסטרון אצל גברים. רמות נמוכות של טסטוסטרון פוגעות בחשק המיני, בפרודוקטיביות, במצב הרוח ומאטות את ההחלמה ממאמצים גופניים. על זה תוסיפו את הירידה הטבעית ביצור טסטוסטרון כתוצאה מהזקנות (שמתחילה אצל גברים כבר בגיל 30) וביחד תקבלו משבר שמשפיע על כל העולם המערבי. התגובה הנכונה אליו היא לא במעבר מרפיסות לעל אנושיות שגם היא בסופו של דבר רק פוגעת בבריאות ובאיכות החיים, אלא במיקסום הפוטנציאל האישי דרך אורח חיים, הרגלים נכונים, אימון גופני ספציפי ותזונה. ופרופורציות. הכל בפרופורציות.

 

הכותב, טל שמואלי, הוא פרסומאי, בלוגר ומפקד על קבוצת הריצה של צה"ל. הבלוג שלו, "ביצים", מוסיף ועוסק בנושאי גבריות, קריירה ותרבות על בסיס שבועי.