מעולם לא רציתי להיות דמות טלוויזיונית

זה לא מה שחיפשתי להיות כל החיים. רציתי בעצם להיות רופאה. כילדת פנימיות אומללה וחסרת ביטחון, לא חשבתי שיש לי את המסוגלות הזו  - להיות מפורסמת. והיום אני לא יכולה לתאר את האהבה שלי לעבודה שלי. אנשים לא מבינים איזו מצווה זו לקרב בין אנשים שהכאוס הוא מנת חלקם היומיומית. פתאום משהו מגיע ומחבר ביניהם - ילד לאמא, בת לאבא. זו בעיניי ממש זכות, לסגור את המעגלים שלהם, גם אם זה מאכזב. בעולם שבו פריים טיים נראה ממש כמו בית זונות, פתאום מגיע משהו כל כך נקי וחף מאגו. אני מביאה לעבודה שלי עדינות, רגישות, ורסטיליות, את היכולת לנהל המון דברים בעת ובעונה אחת  ואת היכולת לגעת ולחבק, באופן כזה שלא מפחד שיאשימו אותו בהטרדה מינית. זה חשוב לי כי אני כזו.

 

 

הידיעה שאני נותנת כוח לאנשים מאד מרגשת אותי

כשאני מקבלת מכתב מילדה בת 12 שראתה את הסרט שלי "מה כואב לילד שלך" בו היא מספרת שעזרתי לה ונתתי לה כוח -  זה עושה לי טוב. כשאני מקבלת מכתב מאישה שראתה את החשיפה שלי בסרט שעשיתי על אחי ובו היא מספרת איך היא שיתפה את בעלה לראשונה, אחרי 23 שנות נישואין, שאמא שלה לא נפטרה ממחלה אלא תלתה את עצמה. כשאישה כזו אומרת לי 'תודה רבה' ושעזרתי לה להתגבר ומספרת לי שהיא עצמה עוזרת היום לאנשים לצאת מהחושך הזה, זה משמח אותי. כשאישה בת שישים מספרת לקרובים לה בפעם הראשונה בחייה, בזכותי, שהיא עברה אונס בגיל 14, זה מרגש אותי.

 

הצלחתי להביא את הקונצנזוס אליי

אני מאוד גאה בשינוי שקרה לי מאז תקופת "מילקשייק". הפכתי לאדם מאוד משפיע, וההשפעה הזו דווקא מבוססת על התכנית הזו – שם הייתי קיצונית ולא מתפשרת ומאוד נוכחת באותנטיות שלי. ממקום בו מוקיעים אותי מבחינה מקצועית וחברתית, הצלחתי להביא את הקונצנזוס אליי.

 

אני ילדה שבאה מקשיים והקושי לא הפחיד אותי. קצת צחוק, קצת בכי אבל בסוף עברתי את זה. כל התקופה ההיא, בזמן מילקשייק, הרגשתי שלא מקבלים אותי לא כי אני מטומטמת אלא כי אני מיוחדת ( אני מכירה את עצמי ואני יודעת שאני לא מטומטמת). אני כבר מזמן לא קוראת דברים שכותבים עליי או תגובות וטוקבקים. האמת היא שגם כתבות טובות עליי אני אפילו לא קוראת,  ואם כבר אני קוראת, אני לא מגיעה לסוף. יוצא שהיום אני קרה ואדישה לכל הקטע הזה, גם בגלל מה שעשו לאברם. יצא לי כל החשק לקרוא את הדברים האלה.

 

 

יש אנשים שמתיחסים לגיל ההתבגרות כמו לשואה

הטיפ הראשון הוא פשוט לראות כמה זה נעים – הילד מתחיל לפתח תמהיל משל עצמו לצאת מקווי הדמיון והשליטה שלך. זה בדיוק המקום בו מתחילה ההתנגדות וההתנגשות המנטלית.

 

אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם, הוא האופן שבו אני מגדלת את הילדים שלי. אני חברה שלהם ואני לא נבהלת משלב גיל ההתבגרות בו הם נמצאים. לרוב ההורים, הרי, נורא נוח שהילדים דומים לה. לדוגמה, נניח שאת אוהבת ללבוש חולצת טי שירט וסנדלים תנ"כיים ופתאום הילדה שלך מגלה שהיא אוהבת להתאפר ולהתגנדר. במקום להיבהל מזה צריך להסתכל בהערצה על הילדים ולראות את ההתנגדויות האלה כדבר מבורך. כשאני נוסעת לאוטו אני שומעת פול אנקה והם שומעים את איך קוראים להם? בלאק אייד פיז. יש להם ראש רוקיסטי ואני מתה על זה. זה מקסים בעיניי לראות מהצד במה הם לא דומים לי, במה יש להם את האיכות שלהם ואיך זה משתלב עם החינוך שנתנו להם. אני מציעה לכל אמא צעירה לא להגיד 'ה ישמור מה מצפה לי'. להיפך. תסתכלי על זה בהערצה, תני לילדה שלך להתנגד. ככל שתרפי ככה יהיה לה יותר קשה למרוד. יש לי ילדה מרדנית ואני למדתי לשחרר. היא הילדה הכי מיוחדת בעולם, הילדה של החיים שלי.

 

הלידות וההריונות שלי היו הכי מדהימים בעולם. רציתי לעשות את זה שוב אבל לא הצלחתי ואני מצטערת על זה. בעיניי, אין שום דבר בעולם שמשתווה לתהליך של יצירת חיים. העצה שלי לנשים צעירות, היא ללכת אחרי החלומות ולא אחרי שאיפות מיותרות ולהאמין באהבה. לא לפחד להיפגע, גם אם זה יקרה מאה פעם, העיקר לאהוב. לאהוב את מה שאתן עושות ולא לתת לסביבה לדכא כל הזמן. כי זה מה שעושה הסביבה, מדכאת.

 

 

הקבלה היא הכלי המרכזי שלי להתמודדות בחיים

הסוכנת שלי, זוהר יעקובסון, היא המודל שלי והיא זו שחשפה אותי לקבלה, שהשפיעה מאוד על הדרך המקצועית שלי. 26 שנה זוהר ואני מחוברות והיום אנחנו כמעט בן אדם אחד. היא האישה שהכי השפיעה עליי, בסופו של דבר.

 

עברתי יחד עם זוהר את הטרגדיה האישית שלה: בתה, טל, נפטרה מסרטן. טל היתה ילדה עם היושר הכי גדול שקיים, אדם כל כך עמוק, ילדה שהגיעה לעולם מוארת. בגיל 9 היא הפכה לאקטיביסטית טבעונית. יום אחד היא ראתה חנות של פרוות בדרך הביתה והחליטה להפגין נגד החנות. אז היא כתבה שלטים והתחילה לעמוד שם כל יום, הגיעה להורים שלה והודיעה להם שלא תאכל ולא תשתמש בשום דבר שנעשה מחיות. פשוט לא להאמין.

היא נפטרה בגיל 26 והייתה עד הרגע האחרון עם המוח הכי חד שאני מכירה. בכל פעם שראיתי אותה, נאלמתי דום. פשוט שתקתי ואני יודעת שאני לא היחידה. היא לא חייכה סתם, היא לא אמרה דברים שלא צריך, היא הייתה מדויקת. היא לא ריחמה על עצמה אפילו לרגע אחד. הרבה חולים שאני פוגשת אומרים לי 'כואב לי, לא נוח לי', והיא לא התלוננה אף פעם, לא שאלה אפילו פעם אחת 'למה אני?'.

 

טל שינתה לי את החיים

היא נטמעה ברוחי, והפכה אותי לאדם מדויק יותר. דרך החשיבה שלה מכוונת אותי עד היום. זוהר ואני הקמנו בשיתוף פעולה את "מרכז טל" (מרכז לטיפול אלטרנטיבי בסרטן) שמשקף את תפיסת העולם שלנו. אנחנו כל הזמן חושבות איך לעשות למען "מרכז טל", ואיך לדאוג לכך שיהיו מרכזים כאלה בכל מקום. כל כך הרבה אנשים חולים ויחלו בסרטן, ולאדם חולה מגיע שיתייחסו אליו בעדינות, שיקיפו אותו ב-360 מעלות, שיתנו לו את הכוח ואת הכלים להתמודד. זו העשייה המרכזית שלנו.

 

אני קמה בבוקר, מסתכלת על התמונה של טל ומרגישה מחודדת יותר. בזכותה ובזכות אמא שלה הבנתי בפעםה ראשונה באמת מהי מסירות נפש. אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי היום, הייתי מגדירה את עצמי במשפט אחד: אני אדם בהשתדלות. אני משתדלת לעשות טוב. כל הזמן.