תעשיית הפרסום נמצאת בבעיה. בראשית היה עיתון, כולם קראו את העיתון, ולכן המפרסמים קנו שטחי מודעות על גבי העיתון. אחר כך היה רדיו, כולם האזינו לרדיו, ולכן המפרסמים קנו זמן שידור ברדיו, והפרסומות קובצו יחד לכדי הפסקת פרסומות, או שנשארו בגדר הודעות חסות. אז הגיעה הטלוויזיה, והפסקת הפרסומות הפכה למוסד. 15 דקות של תוכן שיווקי טהור ישירות לסלון. המפרסמים היו מרוצים, הזכיינים היו מרוצים, הצרכנים היו פאסיביים והרבה כסף החליף ידיים. ואז, שוד ושבר, קרה אסון.

הטלוויזיה מתה.

אולי לא מתה, אבל הרגלי הצפיה הישנים מתו ונקברו קבורת חמור. הדור הצעיר זרק את הטלוויזיה מהבית ונסמך על האינטרנט עבור חיפוש וצריכת תוכן עצמאית, והדור המבוגר יותר התחדש במכשירי הקלטה דוגמת טיבו (יס מקס), ובשירותי VOD. יותר צריכת תוכן, פחות צפיה פאסיבית. בינתיים ניסו המפרסמים להשתלט, ללא הצלחה, על נישות אחרות. כולם באינטרנט? בואו נשים באנרים! פופ אפים! פרסומות בקטעי יוטיוב! משחקים שיווקיים! מעברונים! רקעים ממונים לפורטלים! רק שמישהו יסתכל על הפרסומת שלי!!!!!

הצרכנים, שומרים על פאסון וקור רוח, פשוט התקינו תוספים חוסמי פרסומות לדפדפן, והמפרסמים נפלו לבור שחור של יאוש וחוסר חשיפה. המשרדים הגדולים הזמינו מומחים לטכנולוגיה ומובייל, פסיכולוגים, מתכנתים, מנתחי הקלקות ושאר מומחים מהוללים ועטורי טבלאות, אולם שום דבר לא עזר. עד שבוקר אחד, קופירייטר צעיר הגיע למשרד וסיפר בהתרגשות על המצאה חדשה ומרגשת- גימיק שיווקי. הוא צפה בפרק של מד מן, שם פגי- הקופירייטרית הצעירה והמבריקה- מציעה לביים ריב במכולת על סוג מסויים של ירך חזיר, ובכך לזכות לסיקור תקשורתי ועניין. "נכון שדון [ראש מחלקת הקריאייטיב בסדרה] אמר שזו טכניקה בזויה ושפלה וזה לא נחשב פרסום בכלל, אבל מה דעתכם?" שאל הקופירייטר הצעיר.

"דרך שפלה ובזויה למשוך תשומת לב? ברור שאנחנו בעד!" זעקו צוות הקריאטיב, ופנו לחשוב על הקמפיינים הכי מגעילים, מעליבים, מטומטמים ושנויים במחלוקת.

אוקי, אז זה לא בדיוק הסיפור, אבל התהליך האמיתי לא מאד שונה- הצרכנים התרגלו לצרוך תוכן באופן אקטיבי ולא פאסיבי, ולכן הצעד הראשון היה לגרום לפסילה של פרסומות על ידי הצנזורה, על מנת שהצרכנים יחפשו בעצמם את הפרסומת ויצפו בה, מתוך עניין. הצנזורה פינתה את מקומה לרשות השניה מעוטת הסטנדרטים, מה שלא אפשר לפרסומאים להסתמך על פסילת פרסומות לשידור על ידי רשות מצנזרת. הם נאלצו ללכת ולהעליב קהלים ספציפיים. קודם הם ניסו להעליב חרדים, אבל זה לא עשה מספיק רעש והביא להפצה של הפרסומת רק בקרב אותו מגזר. ואז הגיע השכלול הגדול: כולם ברדיו? נפרסם ברדיו? כולם בטלוויזיה? נפרסם בטלוויזיה. כולם בפייסבוק? נעצבן ונגרום לכך שידברו עלינו בפייסבוק!

עכשיו רק צריך למצוא מגזר מספיק גדול ומספיק עצבני. ערבים? רגילים לזה שדורכים עליהם, יתעצבנו בינם לבין עצמם. מזרחים? רגילים לזה שדורכים עליהם ושאר הציבור לא יבין על מה יש כאן להתעצבן בכלל. רוסים? כנ"ל. להט"ב? לא מגניב לדרוך עליהם (אז נעשה את זה רק לפעמים ובקטנה). אשכנזים? פחחח, הצחקתם אותי. גברים? לא, זה עלול לפגוע במכירות ולהביא להשלכות אמיתיות, כי כשהם נעלבים לוקחים אותם ברצינות.

מה נשאר? פמיניסטיות. כלומר, נשים בכלל, אבל הפמיניסטיות יתעצבנו בשביל כולן, ויריבו עם נשים אחרות, ועם גברים, ועם רגולטרים, ויסבירו למה זה פוגעני, וינתחו לפרטי פרטים את היצירה של הקופירייטר ויחזרו שוב ושוב על שם המוצר ויפיצו בעצמן את הסרטון או הקמפיין בקבוצות ועל הקירות הפרטיים שלהם. במקום לשלם על שטח פרסום, אפשר פשוט לחרבן על מין שלם שאחר כך יפרסם את המוצר שלכם. חרם צרכנים? פחחח, ממילא המוצר לא ממש מיועד לנשים, ומגברים אי אפשר לצפות שיהיו סולידריים עם פמיניסטיות היסטריות.

הפמיניסטיות יתעצבנו בשביל כולן. קמפיין לשבוע המודעות לסם האונס

בפעם המי יודע כמה, נשים הופכות שוב לאובייקט- לחלל פרסומי מהלך- ולא חלילה לצרכן אוטונומי. המוצר המקודם כמעט אף פעם לא מיועד לנשים, במוצהר, אפילו אם נשים גם משתמשות בו (נניח, משקפיים, סרט דביק, מכונית), אלא לגברים. אל תטענה- משרדי הפרסום אינם חבורה של שוביניסטים שתקועים בשנות החמישים ורואים את האישה כאחר האולטימטיבי. אוקי, אולי חלקם קצת כאלו, אבל בעיקר בפרקטיקה פנים משרדית ופחות באידיאולוגיה שמוחצנת בפרסומות שהם הוגים ומפיקים. לא, משרדי פרסום יודעים יפה מאד מה מעליב את מי ומתי, הם יודעים שאי אפשר פשוט להתייחס לנשים כאובייקט תחת המבט הגברי מבלי לצפות לתגובת נגד חריפה.

הם מצפים לכך, הם בונים על זה, והם יודעים שאפילו אם אנחנו יודעות שהם יודעים, אנחנו גם לא יכולות להתאפק- כי המסרים שהם מעבירים כל כך מזיקים. זו מכונה שניזונה מנעליים ומטביעת חתלתולים. בכל פעם שאת מורידה נעליים כדי לקפוץ למים ולהציל חתלתול, המכונה ניזונה ומתחזקת. מצד שני, מה, תתני לחתלתול תמים לטבוע?