"פרימיטיבית", "ילדותית" "לא רציונאלית", "הרבנית קוק", "לא מבינה מה זה חילוניות" – אלה רק חלק מ"המחמאות" שאני מקבלת כשאני אומרת (שלא להגיד "מודה") שאני חילונית-מאמינה, כלומר גם חילונית וגם מאמינה באלוהים (לא זה של האורתודוקסיה הדתית, אבל זה כבר לא מעניין אף אחד). כמובן, תמיד יהיה מי שיסביר לי שזו לא אמונה יהודית, שאם אני מאמינה אז אני חייבת לשמור מצוות, ושאי אפשר "גם וגם".

 

עוד באון לייף:

 

אז זהו, שאין לי שום כוונה להתנצל על ה"גם וגם" שלי. זה בסדר גמור לרצות ולראות אלוהים בחיי, ועדיין להניח שלא אכפת לו (או, במקרה שלי, לה) מה אני שמה בסנדוויץ (גבינה עם פסטרמה. זה טעים לי). גם לא אכפת לה, לאלוהים, אם אני הולכת לבית כנסת (אני לא), מתפללת לפי סידור קבוע (גם לא) או מסתובבת עם כיסוי ראש (חוץ מכובע צמר בחורף).

 

זה גם בסדר גמור לא לקבל את הטענה שחילוניות היא אתיאיזם, כלומר אמונה באי קיום אלוהים (שגם היא אמונה, כי הרי אי אפשר להוכיח). כל הטענות של החילוניות המוכרת - שבסיס הידיעה שלנו צריך להיות רק המדע, שאדם פועל (או צריך לפעול) רק על בסיס השכל ולא על בסיס הרגש, שמי שמאמין הוא פחות "מתקדם", שהכמיהה לאלוהים היא לא בוגרת – ממש לא מחזיקות מים בעולמנו הפוסט מודרני.

 

בואו נדבר למשל על רציונאליות. עשרות מחקרים בפסיכולוגיה של הדת מראים שאנשים שמרגישים "קרבה לאלוהים" נוטים יותר מאחרים לדווח על אושר ושביעות רצון; שאמונה מעניקה הקלה מפחד המוות והחיים, מסייעת לעמוד בפני פיתויים, מפחיתה דאגה לרכוש ודאגות קיומיות; מחזקת תחושות של שלווה, תקווה, נחמה, סליחה ותחושת עוצמה; ש"תפילה פרטית", "דיבור עם אלוהים", "העברת זמן בהרגשה של נוכחות אלוהית ושהייה עמה"; ו"בקשה מאלוהים לדבר ואז ניסיון לשמוע את התשובה" – מסייעים לאנשים להרגיש שיש להם יותר שליטה בחייהם, ועוזרים להם לצפות אל העתיד באופטימיות, להעלות את ביטחונם העצמי ולייצר אצלם הערכה עצמית ותחושת ייעוד. אז מה לא רציונאלי בלהאמין?

כי רציונאליות מהותית לא עוסקת בשאלה איך הכי הגיוני ויעיל להגיע למטרה כלשהי, אלא בשאלה האם המטרה עצמה היא רציונאלית, כלומר כזו שמשפרת את חיי הפרט והחברה. רציונאלית מהותית לא טוענת שצריך להאמין רק במה שאנו יכולים לראות ולמדוד. היא טוענת שתמיד יישאר רווח בין הידע לאמונה ושהשיפוט – כל שיפוט – צריך בסופו של דבר להיות ערכי ומוסרי ולא יכול להתבסס על חישובים מתמטיים.

 

החילוניות המסורתית מספרת לנו שהיא טובה יותר מהאמונה, כי אמונות רוחניות של אנשים הביאו לעולם צרות איומות כמו האינקוויזיציה ומלחמות דת, דעאש ופיצוץ מגדלי התאומים, מסעות הצלב, רדיפת "מכשפות" ומעשי טבח המוניים. אבל מה לגבי החילוניות? הנאציזם הגרמני (שהרג, כידוע, לא רק יהודים אלא גם צוענים, הומואים ולסביות, שחורים ו"סתם" מתנגדי המשטר) התבסס על תפיסת עולם חילונית ואפילו "מדעית". סטלין, שהנהיג משטר חילוני במוצהר, חיסל יותר מ-20 מיליון איש בגולגים שלו, לא בשם אלוהים אלא בשם הקומוניזם. אז איך אפשר לטעון, אפילו במשתמע, שהחילוניות האתאיסטית גורמת לפחות סבל בעולם?

 

הדתיות המסורתית, מצד שני, טוענת בתוקף לעדיפות שלה, כי רק אצלה יש "אמונה אמתית". ומהי האמונה "האמתית" הזו? היצמדות לדקדוקי עניות שכתבו גברים לפני מאות ואלפי שנים, שמתאימים לחיינו כמו נעל במספר קטן מדי. כלומר לוחצים, מקטינים, מצמצמים וגורמים ללא מעט כאבים (וחישבו למשל על עגונות ומסורבות גט, על הומואים ולסביות ש"חוטאים" בנטיותיהם המיניות, על נערים ונערות שנזרקים מהבית כי "נחלשו").

 

ובעיקר, גם החילוניות האתאיסטית וגם הדתיות האורתודוקסית מחזקות אחת את השנייה ב"או או" שהן כופות עלינו, במין הגדרות של "אמת" חד ערכית ושטוחה שמועכת כל כך הרבה מאיתנו. ואנחנו, החילונים המאמינים, באמת רבים. יותר ממחצית מהחילונים בישראל גם מאמינים באלוהים. אז אפשר להכתיר את כל האנשים האלה (כרבע מהאוכלוסייה היהודית בישראל) כמפגרים שלא מבינים מהחיים שלהם, אבל גם אפשר – וצריך – להתייחס אליהם בכבוד ולברר באומץ מה הסיפור שלהם.

 

אלא מה? לחילונים-מאמינים אין מנהיגים, ודוברים ומפלגה. להיות חילוני מאמין זה הרבה פעמים לחיות בסוד. לא לגלות, לא להגיד, כדי שלא לצאת חס וחלילה מהמסגרות המוכרות, הרגילות, המיושנות, כדי לא לצאת אידיוט או מפגר בעיני חילונים ודתיים כאחד.

 

אז השנה, כמו בשנים קודמות, אני לא מתכוונת ללכת לבית הכנסת (אפילו לא כדי לשמוע את השופר), כי תפילות לאלוהים נוקם ונוטר, שמתחשבן איתנו על איזה סקס עשינו או על זה שאנחנו אוהבים שרימפס ממש לא מתאימות לי, ובטח לא בעזרת הנשים. ואני לא מתכוונת לצום, כי זה עושה לי כאבי ראש ושולח אותי ליום שלם למיטה מהסיבות הלא טובות. אני כן מתכוונת להקדיש את היום הזה למחשבה על אלוהים, לדיבור איתה (כן, איתה) ולתחושת קדושה. כי יש בחיי אלוהים ואני רואה אותה יום יום, וזמן של שקט מוחלט הוא מצוין להתעסק בזה. וכך, כמו שכתב יהודה עמיחי, כך אתגדל וכך אתקדש. אני ולא שרף, אני ולא אחרת.

 

 

*ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ובעלת הבלוג אלוהים בלי כיפה. ספרה "אלוהים של חילונים" אמור לצאת לאור בשנה הקרובה.