"אם לא הייתי הולכת להיבדק, לא הייתי מתמכרת לריצה ולא הייתי יודעת איזו ספורטאית אני. אני רוצה לעשות ספורט מהמקום של לעשות. פחות מעניין אותי באיזו מהירות. זה לסמן יעד ולהשיג אותו, ולהשיג אותו בטוב, לא מתוך סטרס.

 

עוד באון לייף:

 

מטבעי, אני בנאדם תחרותי, אבל גיליתי את המשמעות של השגיות במובן של: 'ענת משתפרת ביחס לענת שהייתה פה לפני שבוע' וזה ממש קסם לי. ראיתי שאני מתחילה לרוץ ולהשתפר. התחלתי לרוץ לבד ורק אחר כך הצטרפתי לקבוצת ריצה.

 

 

ענת מתנדבת ב"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן, ארגון שמורכב מנשים מתנדבות שחלו בסרטן השד, התמודדו והחלימו. המתנדבות עוברות הכשרה ייחודית ומעניקות תמיכה, מידע וליווי לנשים המאובחנות עם המחלה. מחלקת השיקום של האגודה למלחמה בסרטן מלווה את המתנדבות לאורך השנה, מארגנת עבורן השתלמויות, מפגשים מקצועיים וימי גיבוש

 

 

 

המרתון הראשון שרצתי היה מרתון ת"א, זה היה ב-15 במרץ 2013. רצתי את המסלול הקצר ביותר של 4.2 ק"מ והכל היה מצמרר כי התאריך של המרתון חל חמש שנים אחרי שגיליתי את המחלה. כשהגעתי לסוף וקיבלתי את המדליה אמרתי לעצמי : "וואו. ניצחתי".

את הסרטן גיליתי בתקופה שהייתי בהכנות למעבר דירה. הייתי בשיא המרץ ו'על ארגזים' ופשוט הרגשתי קרוב לבית השחי שצד אחד יותר קשה מהשני. דווקא הקפדתי ללכת לבדיקות של כירורג בשוטף, אבל מיששתי את הגוף לא בתקופה שבה תכננתי ללכת לבדיקה, ובכל זאת הרגשתי תחושה פנימית שיש פה משהו חשוד, ובשביל להסיר ספק הלכתי לבדיקה אצל כירורג שד, שהפנה אותי לעשות ממוגרפיה.

 

במהלך הבדיקה, פתאום נכנסו שני רופאים, והחלו לשאול האם עשיתי טיפולי פוריות. הרגשתי שמשהו לא בסדר. הם אמרו לי שאני צריכה לבוא עוד ארבעה ימים לעשות ביופסיה. אמרתי לעצמי: 'מה אני אעשה עכשיו ארבעה ימים? אני רוצה עכשיו לדעת מה קורה'. למזלי היה לי ביטוח פרטי מהעבודה ומצאתי דרך לעשות את הביופסיה עוד באותו לילה במקום פרטי. כעבור יומיים, התקשר הרופא ואמר שיש לי סרטן. בהתחלה מתמוטט העולם. לא ברור איך מעכלים את זה.

 

אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחבק את הילדים שלי. פשוט חיבקתי אותם ונצמדתי לקיר. הרגשתי כאילו מישהו דחף אותי לקיר ומכאן עלי לפעול. הבאתי שני צאצאים לעולם, אני רוצה להיות שם בשבילם, זה הצד ההישרדותי  אבל אחר כך את רוצה לעשות דברים גם למען עצמך.

 

הרופאה האונקולוגית התחילה לדבר איתי על הטיפולים. אמרתי לה: 'עוד שנה, אני כאן? אני בחיים?' לא פגשתי את זה קודם וחשבתי שסרטן = מוות. רק אחרי כשאת כבר בתוך התהליך ואת רואה נשים ששרדו את זה, הפחד והחרדה קצת נעלמים ומפנים מקום לאופטימיות.

 

עברתי למפקטומי- הוציאו לי את הגוש לא בכריתה מלאה ועשיתי ניתוח נוסף לנקות את השוליים. מתישהו אולי אעשה תיקון קוסמטי אבל יש לי שד ופטמה שלי, והצלקת היא חלק ממני כיום.

 

עד כה, ספורט היה בשבילי משהו שצריך לעשות לפעמים, אבל לא משהו כל כך כייפי ומשמח. לאחר כ-4 שנים ובעקבות המחלה החלטתי לעזוב עבודה של שנים ככלכלנית בחברה, ולצאת לחופשה. במהלך החופשה גיליתי את הריצה. כשהתחלתי להרגיש טוב יותר, הגיע הרצון הזה לטרוף את העולם. בדיוק אז נכנס הטרנד של הריצה, אז החלטתי לנסות. ראיתי שזה קשה אבל הצלחתי להשתפר מפעם לפעם וזה מאוד דיבר אלי.

 

בקבוצת הריצה, אנחנו קמות לרוץ בשש בבוקר בימי ראשון ושלישי. מאז השתתפתי גם במרתון נייקי, בו רצתי עשרה ק"מ ובמרתון תל אביב הקודם. בסוף החודש ארוץ גם במרתון הלילה של תל אביב. לא האמנתי שאני אעשה את זה בכלל. כאילו אני אומרת: הגוף שלי שבגד בי שוב ושוב מראה לי שיש דברים הם חיוביים. אני דואגת למלא את עצמי באנרגיות טובות ולעסוק בספורט וזה בסופו של דבר משתלם כי הגוף מחזיר לי.

 

 

המחלה גם קרבה אותי מאוד אל אחותי, שחיה שנים בחו"ל. כשהיא גילתה שאני חולה, היא עזבה הכל ובאה לארץ בנתינה אינסופית שעד היום אין לי מילים להגדירה. היא עזרה לי בכל דבר וליוותה אותי לטיפולים. היא גם עלתה לארץ בקיץ האחרון עם משפחתה וגילינו שיש לנו תחומי עניין משותפים רבים ושאנחנו רוצות לעשות המון דברים ביחד וגם הספורט עכשיו משותף לנו כי גם היא התחילה לרוץ.

 

בקיץ האחרון גיליתי גם את השחייה: התחלתי לקחתי שיעורי שחיה. עד אז האמנתי שאפילו בריכה אחת לא אצליח להשלים. השלב הבא יהיו האופניים. אחותי ואני מעצימות האחת את השנייה וסימנו לנו יעד: לעשות טריאתלון ביחד.

 

זה לא נגמר. החששות ממשיכים: לאחרונה כאבה לי היד ודאגתי. תמיד יש את הפחד שזה יכול לחזור. זה לחיות כשמסביב רמה מסוימת של סיכוי או עננה אבל אני מנסה לקחת את זה טוב. בדרך גם הבנתי שהחיים הם לא חזרה גנרלית ושאם אנחנו יכולים ליהנות ולחוות עוד דברים ולהוציא עוד מעצמנו אז לא לחכות לצאת לפנסיה אלא לעשותם כבר עכשיו.

 

לנשים שאני פוגשת אני אומרת: קחו אחריות על החיים שלכן, על הבריאות שלכן, וכמובן לכו להיבדק באופן קבוע, אבל אם אתן מרגישות משהו, היו קשובות לגוף שלכן ולכו להיבדק עוד קודם, כי הכי חשוב הוא הגילוי המוקדם.

 

אני לא יכולה להגיד שהסרטן היה עבורי סוג של מתנה אבל מבחינתי זה היה הטריגר לעשות שינוי בחיים. אני לא בטוחה שהייתי מגיעה לריצה, לעבודה בעמותה ולהתנדבות ב"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן אילולא המחלה. אפשר להגיד שהסרטן נתן לי מן קריאת כיוון להתעורר. למדתי שצריך ליטול סיכונים. הרגשתי שלהישאר באזור הנוחות של עבודה וקריירה עלול היה להיות מתכון לזה שהמחלה חס וחלילה תחזור, ואז אגיד לעצמי: 'ענת, מה עשית?'

 

 

*הביאה לדפוס: מאיה פולק