פרופ' דניאל אלגום, פרופ' מירב אחישר, פרופ' רות בייט-מרום, פרופ' בני בית-הלחמי, פרופ' גרשון בן-שחר, פרופ' מיה בר-הלל, פרופ' יאיר בר-חיים, פרופ' גיל גולדצויג, פרופ' מורי גולדשמיט, פרופ' גיל דיזנדרוק, ד"ר נורית גרונאו, פרופ' צ'רלס גרינבאום, פרופ' ראובן דר, פרופ' יונתן הפרט, פרופ' אבישי הניק, פרופ' אלי וקיל, פרופ' דן זכאי, ד"ר ערן חיות, פרופ' רן חסין, פרופ' יונה טייכמן, פרופ' אלדד יחיעם, פרופ' אשר כהן, פרופ' דניאל כהנמן, פרופ' דומיניק לאמי, פרופ' נירה ליברמן, פרופ' מריו מיקולינסר, פרופ' נחשון מירן, ד"ר ענת מריל, פרופ' דוד נבון, פרופ' מישל סלואן, פרופ' מרילין ספר, פרופ' חיים עומר, פרופ' עדנה פואה, ד"ר עינת פיינסקי, פרופ' יהושע צאל, פרופ' סימון צורי-שמאי, פרופ' יוסף צלגוב, פרופ' אשר קוריאט, פרופ' דני קורן, פרופ' רותי קמחי, פרופ' יעקב רופא, פרופ' אילנה ריטוב, פרופ' אשכול רפאלי, פרופ' אבי שגיא-שוורץ, פרופ' שלום שוורץ, פרופ' איווה גלבוע-שכטמן ופרופ' מאיה תמיר היקרים והיקרות.

 

את שמותיכם אני מכירה. קראתי מאמרים שכתבתם. את חלקכם אני מכירה כמורים וכמנחים. ישבתי בכיתות בהם לימדתם. שאבתי מכם ידע. לימדתם אותי פסיכולוגיה מהי. אחד מכם אפילו הדריך אותי על התזה. אבל היום עצוב לי. עצוב לי כי אני מרגישה שחטאתם חטא גדול.

 

עוד באון לייף:

מותר לכם, כמובן, לומר בריש גלי כי טבעו של הזכרון הוא רה-קונסטרוקטיבי ומשתנה, למרות שהוא נראה לנו כקבוע. מותר גם להזכיר ולספר שבשנות ה-80 וה-90 היה גל של נשים בארצות הברית שהגישו תביעות ענק כנגד אבות וסבים לאחר שנזכרו במהלך טיפול פסיכולוגי כי עברו גילוי עריות מתמשך. היקפה של התופעה והשילוב בין מועד ההיזכרות להימצאותן של הנשים בטיפול הוביל את המחקר בנושא אופי הזכרון, ובעקבותיו את הטענה המוכחת כי זכרונות לאירועים שלא התרחשו מעולם יכולים "להישתל" בנו, אם תנאים מסוימים מאפשרים זאת. המסקנה המתבקשת מכך היא שיש לנקוט משנה זהירות בנושא זכרונות מודחקים. בין היתר, שמטפלים צריכים להיזהר מסיטואציה שבה הם מובילים בשאלותיהם ובפרשנויותיהם את המטופלות שלהם להיזכרויות מסוג זה.

 

 

אף אחד לא נכנס לכלא בגלל חלום

אב הורשע באונס בתו ונשלח ל-12 שנות מאסר - זו הייתה אמורה להיות הכותרת בסיקור פרשת גילוי עריות מחרידה שהגיעה לקיצה אתמול. למרבה הצער, בחרו עורכי העיתונים בכותרות אחרות לחלוטין

לטור המלא

 

אך לצערי אתם הלכתם צעד אחד נוסף וחרגתם מגוף הידע שברשותכם ומסמכותכם. ההרשעה בגינו של האנס בני שמואל, בניגוד לאופן שבו סוקרה ופורסמה בתקשורת לא התבססה אך ורק על הזכרון המודחק של ביתו. התיק כלל ראיות נוספות, ביניהן עדויות של קרובות משפחה, ומהימנות העדות שלו אל מול מהימנות עדותה של ביתו. מעבר לכך, בני שמואלי הורשע בשלוש הרשעות שונות, במערכת משפטית שגם כך להגיע בה לכדי הרשעה (מעל ספק סביר) היא פעולה מורכבת. גם תיקי הערעור האחרים שנידונו בבית המשפט העליון וכללו זכרונות מודחקים של התעללות מינית בילדות, לא נידונו בקלות ראש על ידי בית המשפט. כראייה לכך, באחד מהם, הערעור התקבל, בין היתר, כי זכרון האירועים התרחש במהלך טיפול פסיכולוגי. גם העובדה שמהלך ארבע השנים האחרונות הגיעו לבית המשפט העליון שלושה ערעורים על הרשעות של בית משפט מחוזי שהתבססו על זכרונות של התעללות מינית בילדות, לא מעידה על תופעה סוחפת ומוגזמת של זיכרונות שווא. בכל זאת מדובר על שלושה ערעורים בארבע שנים. סביר יותר להניח שתופעה זו מעידה על כך שמידת הליווי, התמיכה והסיוע של נשים במצבים הללו גבוהה מכפי שהייתה בעבר, מה שעשוי לסייע להן להגיש תלונה שלא היה להן יכולת להתמודד איתה לבדן בעבר.

 

לצערי הלכתם צעד רחוק מדי, כי חרגתם מסמכותכם. פסיכולוגים אנחנו, לא משפטנים. כשבית המשפט העליון מכריע, עלינו לקבל את סמכותו. בטוחה אני שבית הדין שוקל את הדברים בכובד ראש. ההרשעות לא היו סתמיות. היו ראיות מספקות שנידונו לאורך שנים בערכאות שונות. מנגד, אי אפשר שלא לחשוב על הקשר בין המכתב שלכם לבין הסיקור המוטה לטובתו של האנס באמצעי התקשורת בשבועות האחרונים, כדוגמת הכתבה של אילן לוקאץ' ששודרה בחדשות ערוץ 2. אי אפשר שלא לחשוב על המסר החברתי המחלחל, ועל החרדה הגדולה מכך שפתאום תקום מישהי ותאשים מישהו באונס. סתם. והוא ייכלא בכלא בגין המאורע שלא התרחש.

 

ובכלל, האם עצרתם לרגע ושאלתם את עצמכם, מה הביא אתכם להתארגן, לקרוא את חומרי המשפט, ולכתוב את הדו"ח בנושא הספציפי הזה? כפסיכולוגים שכמעט אף פעם לא מתראיינים כקבוצה או חווים את דעתם כקבוצה בנושאים אחרים במרחב הציבורי ובתקשורת? למה לא התארגנתם בדומה בכדי לדבר על הקושי הפסיכולוגי של כולנו לקבל את היקפן של תופעות האלימות המינית בחברה שלנו? למה לא התארגנתם כדי למחות על נזקי פוסט טראומה מתמשכים של אוכלוסיות החשופות לאיומי הטילים בדרום?

 

האם עצרתם לרגע לחשוב על הנזק האפשרי שהדו"ח שלכם עשוי לגרום לנאנסת? האם עצרתם לחשוב על הנזק האפשרי לנשים בכלל - שכן, בשביל מה להתלונן אם אף פעם לא יאמינו? כשאפילו על הזכרון שלך לא ניתן לסמוך? בעבירה שמטבעה היא 'מילה כנגד מילה', מאחר והיא מתרחשת ללא עדים, בחדרי חדרים. בעבירות שכשהן מתרחשות בילדים ובילדות ברור כי היכולת לזכור, בעולם שבו לא ניתנה משמעות שפתית, חברתית או רגשית לאירועים הללו, מוגבלת ומטבע הדברים, הנתונים מתערבלים ומתבלבלים. בעבירה שכולנו היינו רוצים באמת ובתמים להאמין שלא מתקיימת, ושאם היא מתקיימת, זה קורה רק אצל אחרים, השונים והנחותים מאיתנו, ולא אצלנו. בעבירה שכל כך הרבה נכתב על כמות "תלונות השווא" האפסית וכמעט כלום לא נכתב על כך שפחות מ-20% מהנשים שנפגעות בכלל פונות לטיפול רשויות החוק? האם עצרתם לחשוב על הנזק למטופלות העתידיות? על אלו שלא ירצו לבוא לטיפול, כי ייטענו שהן "מפנטזות" על זה? שהן בעצם רצו את זה? שהן בעצם גרמו לזה?

 

היום הזה עצוב לי. אני מרגישה נקרעת בין מורי הדרך שעיצבו את דרכי המקצועית ובין הנזק הגדול שדבריכם יכולים לגרום.