הסוד שהסתרתי מאבא: אני חולת סרטן

בתאריך שבו בעלי קם משבעה על אבא שלו, שנפטר מסרטן, בלילה, במקלחת, מיששתי במקרה והרגשתי 'אבן' בשד. מהרגע הראשון היה ברור לי שמדובר בגידול סרטני. זה היה במאי 2012 והלכתי לכירורג שד. הוא מישש ואמר שלא נראה לו שזה סרטן אבל שליתר ביטחון אעשה ממוגרפיה ואולטראסאונד.

עוד באון לייף:

• מודה לטראומה ששינתה לי את החיים
• תרופה חדשה נמצאה כמעכבת סרטן השד
• 5 שנים אחרי הסרטן, רצתי את המרתון הראשון שלי

בהתחלה לא סיפרתי להורים שלי, אבל ככל שחלף זמן והתשובות השתהו, כבר לא יכולתי להעלים מהם. ההורים שלי אנשים חזקים והם אמרו: 'אוקי, נעשה את הבדיקות ונראה'. אבל, ואני לעולם לא אדע עד הסוף אם אכן יש קשר, יומיים לפני בדיקת הביופסיה שלי, אבא שלי קיבל אירוע מוחי קשה.

הדבר הזה מוטט אותי לגמרי. אבא שכב עשרה ימים בטיפול נמרץ בין חיים למוות ולא ידענו אם הוא ישרוד את זה בכלל. לקח שבועיים ויותר עד שהגיעו תוצאות הביופסיה. כולם כבר שכנעו אותי שאין לי סרטן, כי אם היה- כבר היו מתקשרים, לא?

כל אותה תקופה, לא זזתי מאבא שלי. אבא שלי, אלפרד מרדלר, היה דמות חשובה מאוד. לא רק לי אלא להרבה מאוד אנשים. מן 'דור הנפילים'. הוא היה גיאולוג וניהל את מחלקת הקידוחים ב'מקורות'. המשיך לעבוד עד גיל 78. גם ביום שבו אירע האירוע המוחי הספיק לנסוע ברחבי הארץ, לעבוד כרגיל.

אבא שלי היה מן סלע איתן. אתם מכירים את הפסל הזה של הענק שמחזיק את העולם? אז מבחינתי הענק קרס והעולם נפל. כתוצאה מהאירוע המוחי, אבא איבד את היכולת לדבר, נהיה משותק בצד ימין של גופו. באיזשהו מקום, זה קצת טשטש את הפוקוס שלי עלי, כי שמתי את הגוש בצד, והייתי עסוקה בלטפל באבא שלי וזה העביר לי איכשהו את תקופת המתח בהמתנה לתוצאות הביופסיה.

 

כשהגיעו תוצאות הבדיקה- נשברתי

"אני מרגישה טוב כיום, וגם נראית עשר שנים יותר צעירה מהגיל שלי. לעבור את מה שעברתי ולצאת מזה - זה לנצח את החיים". פרויקט מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן ואון לייף לרגל חודש מודעות סרטן השד

לטור המלא של מלכה בן משה

 

 

אחרי שבועיים התקשרו, ואמרו שכירורג השד מבקש שאגיע. הלכתי לבד, הגעתי לרופא, והוא אמר לי 'טוב, אז זה בכל זאת קרצינומה, ונצטרך לטפל בזה'. זו תחושה איומה לקבל בשורה כזו. במיוחד כשאת מגיעה קצת יותר מעודדת ואופטימית.

היה לי ברור שאני הולכת למות, כי זה סרטן. פה באמת בא לידי ביטוי חוסר האינפורמציה כי אנשים מכירים רק את הסיפורים הקשים. הילדים שלי היו אז בני שש ושמונה והיה לי ברור שתוך כמה חודשים אני לא אהיה פה והם יהיו יתומים. התקשרתי לבעלי והוא ישר עזב את העבודה והגיע.

זאת ועוד. איך אני הולכת ומספרת דבר כזה לאמא שלי, שבדיוק סועדת את אבא שלי? מאוד חששתי ממה זה יעשה לה אבל היה ברור שהיא צריכה לדעת. סיפרנו לה, בעלי ואני. היא התמודדה מאוד יפה. אמרה שהיא תנסה לעזור במה שתוכל.

גם הבנו שאסור לנו להגיד שום דבר לאבא, כי אין לנו מושג אם הוא זוכר שגילו לי גוש בשד, ולא ידענו איך הוא מסוגל להגיב אם נספר לו דבר כזה אחרי אירוע מוחי. גם לא היתה לו שום יכולת לדבר, ולמעשה נפיל עליו משהו שהוא לא יוכל לעשות אתו כלום. בעצה אחת עם הרופאים החלטנו שלא מספרים לו כלום. ממשיכים רגיל.

ומאותו רגע, תפקיד חיי: הצגה לאבא. הלכתי ובחרתי פאה כי הסבירו לי שאין סיכוי שהשיער שלי לא ינשור כתוצאה מהטיפול הכימותרפי. ביקשתי פאה בדיוק כמו השיער שהיה לי קודם. זה היה גם בשביל אבא, אבל לא פחות בשבילי: היה לי מאד חשוב להיראות בדיוק אותו הדבר. שתהיה לי אפשרות לראות את עצמי במראה, עד לרמה שרציתי להרגיש את השיער על הכתפיים. לחזור לתחושות של קודם. זה גם עזר לי מול אבא כי נראיתי אותו הדבר.

עברתי למפקטומי, הוציאו לי את הגוש לא בכריתה מלאה והבדיקות הראו למזלי כי אין גרורות סרטניות. באותה תקופה המשפחה התחלקה: אימא שלי ואחותי טיפלו באבא שלי, בעלי ואימא שלו טיפלו בי והתחלנו את המסע הזה של הכימותרפיה. מי שלא עבר את זה, לא יכול לתאר לעצמו באיזה סוג של מותשות מדובר. אחרי טיפול ממש אי אפשר להזיז את הראש מרוב שמותשים. את מגיעה למצב שאת לא מסוגלת ליישר את הגוף והולכת בבית חצי מקופלת. אחרי הטיפול הראשון קיבלתי חום גבוה. בודדו אותי במיון וגילו שאין לי תאי דם לבנים, מערכת החיסון נעלמה ולמעשה הייתי חשופה לכל זיהום. מצאו לי חדר אשפוז מבודד ובו גיליתי עוד ועוד שערות על הכרית.

הילדים שלי תוך חודש וחצי איבדו סבא, וסבא שני נעלם להם מהחיים והפסיק לתקשר איתם. לא רציתי להגיד להם שיש לי סרטן, כדי שלא יפחדו שאני עומדת למות כמו הסבא שלהם. סיפרתי שיש לי פצע שבגללו אני צריכה לקבל תרופות שאולי יגרמו לי להרגיש לא טוב ולשיער שלי לנשור ולהיות קצר כמו שלהם. זה דווקא מצא חן בעיניהם הרעיון שאיראה כמותם.

מה שכן, ביקשתי מהילדים לא לדבר על זה שיש לי קרחת ושזה סוד, וזו טעות כי לא הייתי צריכה להפיל את זה עליהם. הם גם לא עמדו בזה. המורה התקשרה וסיפרה שאחת הבנים פתאם נעמד וצעק: 'לאימא שלי יש קרחת' ואז אחד החברים אמר לו: 'לא, התבלבלת, לסבא שלך יש קרחת'. החבר שוב ניסה לתקן, אבל הבן שלי התעקש, ואז החבר פסק: 'אה, אז יש לה סרטן'.

מאז הבנתי שהניסיון שלנו לגונן עליהם מבלי לתת להם כלים להתמודד בחיים הוא מוטעה כי אם הם יצטרכו להתמודד עם משהו הם גם ישמרו סוד. הם פשוט יידעו שזה מה שעושים כדי להתמודד עם משהו רע. כן צריך לספר ולחלוק עם ילדים, כמובן בגבולות הסביר. מה שבטוח שמאז אני משתדלת לא לשמור סודות מהילדים.

אבל מאבא כן המשכתי לשמור סוד. לא היתה לי ברירה. כל התקופה הזו הוא לא ידע שום דבר. לפעמים הוא היה מביט בי ונראה היה שהוא בודק אותי. דואג לי. שהוא מוטרד. נהגתי להגיע אליו רק כשהרגשתי מספיק טוב, אבל מהרגע שעברתי את הניתוח כבר לא יכולתי לטפל בו ובעצם באתי רק לבקר.

זה היה קשה כי אנשים שבאו לבקר אותו בשיקום תמיד ראו רק את אחותי ואת אמא שלי. היה לי קשה שאנשים חושבים שאני לא מטפלת באבא שלי, והם לא ידעו על המחלה שלי כי הסתרנו, אבל עשינו מה שנכון לאבא. הייתי מגיעה אליו רק כשהרגשתי ממש טוב כדי שלא יזהה שמשהו לא בסדר, אז לא ראיתי אותו הרבה.

כשאבא חזר הביתה מהשיקום, נהגנו לבקר אותו מידי סוף שבוע. הייתי מאוד עייפה מהטיפולים, והיו רגעים שהייתי נרדמת לידו. באותה תקופה, הוא גם הסתכל עלי קצת אחרת וניסה להבין מה קורה. הייתי אומרת לו: 'אבא, אני מאוד עייפה, אני עובדת מאוד קשה, יש לי מיגרנה', כל מיני תירוצים כאלה. זה לא היה מפתיע, כי לא הייתי טיפוס מאוד חזק שפתאום קורס, אז איכשהו אני חושבת שכן הצלחתי לצאת מזה מולו. זה היה מאוד קשה להסתיר ממנו.

היה לי מאוד חשוב לבוא אליו עם הפאה כי הוא ראה אותי כמו שהוא ראה אותי. לא השתנה שום דבר מבחינתו. יכול להיות שאם לא היה את העניין של להסתיר מאבא הייתי מוותרת עליה משלב הרבה יותר מוקדם וכן הייתי מסתובבת עם מטפחות.

לאורך התקופה, לקחנו גם בחשבון מצב שבו אבא חוזר לעצמו וכשאבא יידבר אז יהיה סיפור אחר להסתיר ממנו. בשלב הטיפולים הייתי שבוע וחצי במיטה ובשבוע וחצי שנשארו הייתי מתחילה להתאושש ואז היה לי 'שופינג תראפי'- ברגע שהייתי עומדת על הרגלים הלכתי לקניון ועשיתי קניות. זה עזר לי מאוד וממש שיפר לי את מצב הרוח. הודות לזה גם הייתי מגיעה למצב שהייתי יכולה להתאפר ולהיראות כמו שאני נראית ואז הייתי רואה את אבא. הוא היא רואה אותי בימים הכי טובים בהם אני נראית הכי קרובה לעצמי.

הבעיה היתה שאמא שלי כל הזמן אמרה: 'תספרי לאבא משהו'. ואז הייתי אומרת שאין לי מה לספר. מה אני אספר? שהיום הייתי בבית חולים? שפגשתי מישהו עם סרטן בריאות? שפגשתי בחורה עם סרטן שד שבדיוק עמדה להתחתן?  כל היומיומיות שלך הופכת להיות קשורה לסרטן. בעצם לקחו לי את אבא שלי. לא יכולתי לחלוק אתו שום דבר יותר. הייתי מספרת לו מה הילד למד בבית הספר. מחפשת-דגה מה לספר לו. עושה סיפור משום דבר רק כדי שיהיה לי מה לספר לו.

אחר כך הגיע שלב ההקרנות. זה לא מכאיב אבל זה יומיומי. את שוכבת על מיטה, המכונה היא מעל, לא נוגעת בך. מכוונים אותה כך שתפגע בשד בנקודות מסוימות, ואז הטכנאים עוזבים את החדר וחמש דקות יש את ההקרנות. את לא מרגישה כלום.

בתקופת הטיפולים, מרוב כאב, ביקשתי מאחותי שתביא לי את אבא שלי. זה מגיע באמת למצבים קשים. אבל כל זמן שעסוקים בזה, הנפש עסוקה בלשרוד. ברגע שנגמר החלק הזה, זה מתחיל לחלחל ואת מבינה מה קרה לחיים שלך. מבינה שאת כבר לא אותו בנאדם וכבר לא נראית אותו הדבר. נכנסתי ל'דאון', והיה לי קשה מאוד להגיע לאבא כי מאוד רציתי לספר לו ומאוד פחדתי לספר לו. לא היו לי את הכוחות הנפשיים לעשות את ההצגה באותה תקופה.

ה'קלוז'ר' של העניין הזה הגיע כשאבא היה מאושפז בדצמבר האחרון. אימא שלי שמעה אותו באחד הלילות מחרחר, לקחה אותו לבית החולים והוא נכנס לקומה. אשפזו אותו בחדר לחולים סופניים וישבנו לידו במשמרות.

כשמישהו חולה כרוני במחלה סופנית אתה יכול לדבר איתו. יש לך זמן באמת להיפרד וליצור עוד כמה חוויות טובות ועם אבא לא היה לנו את זה. גם כי לא היה לו מושג מה עובר עלי גם כי לא יכולתי לדבר על זה איתו כי יכולת הדיבור לא חזרה אליו מעולם.

בעצם, לקחו לי את אבא שלי. אפרת סוסנר. צילום: רונית חזאי

לקראת הסוף הוא גם נדבק בחיידק אלים ממכונת ההנשמה אז אפילו אסור היה לנו לגעת בו. לא יכולתי לגעת באבא שלי יותר. עד אז יכולתי לפחות להחזיק לו את היד. לא נתנו לנו לגעת בו כדי שלא לסכן אותנו וכדי שלא נוציא את החיידק מבית החולים. זה היה חיידק אלים שאי אפשר היה להילחם בו. ישבנו לידו בחלוקים, במסכות, ביקשו מאתנו לא לשבת מאוד קרוב, להתרחק ממנו קצת, הכל היה מאוד סטרילי.

לאף אחד לא היה מושג כמה זה ייקח ואם הוא יתאושש מזה או לא, וכשאמרו לנו שכנראה שהוא לא יתאושש, ביקשתי רשות מאמא לספר לו. הוא עדיין היה בקומה ואמא אמרה שהיא מרשה לי לספר לו.

אומרים שהם כן שומעים כשהם בקומה. לא ידעתי אם הוא שומע או לא, אבל מבחינתי זה מאוד הקל עלי שסיפרתי לו. אמרת לו שאני צריכה לספר לו משהו ושאני מצטערת שהסתרתי ממנו אבל שעשיתי את זה כי מאוד פחדתי ודאגתי לו ולא רציתי שיקרה משהו אם אני אספר לו.

אמרת לו שהיה לי סרטן, כי באמת הייתי כבר אחרי, ושלא ידאג. הדגשתי שאני בסדר עכשיו ושבעלי מטפל בי ושכולם מאוד עזרו לי ושהוא היה מאוד חסר וביקשתי סליחה שלא סיפרתי. חצי שעה אחרי זה, הוא פקח את העיניים, הסתכל אלי ואחרי זה הוא שוב שקע בקומה עד שלמחרת הוא נפטר.

בלוויה, בהספד, אמרתי לו שאני חושבת שאלוהים תכנן את זה במיוחד ככה: כדי שלא נחזה זה בסבלו של זו כי לא בטוח שהיינו מסוגלים. ביקשתי ממנו שוב סליחה שלא סיפרתי לו, ועכשיו כבר היו עדים לסליחה שלי.