ברוך שעשני אישה
לפני שנים רבות, לפני הרצאה שעמדתי לשאת באוניברסיטת ברקלי, הציג אותי איש אקדמיה מכובד כ"מי שכותבת על נושאים גבריים". הדברים נאמרו בנימה של חמלה, שכן חריגה מתחומי הבית, ובעיקר המטבח, עדיין לא הייתה מקובלת בספרות הישראלית אז.
עוד באון לייף
נאוה סמל, איילה חסון, גיא זהר ועוד - בוועידת נשים, שכר וקריירה של שוות ערך ואון לייף. להרשמה
החוקר הסביר לסטודנטים כי הנרטיבים הגדולים: תולדות הציונות, זהות ישראלית והעבר היהודי שמורים ל"מועדון הבנים", ואלה אינם רואים בעין אוהדת פלישה נשיית לטריטוריה שלהם.
"את תשלמי מחיר", הוא הזהיר.
אם שילמתי, שילמתי ברצון.
היותי אשה מעולם לא גרמה לי להתחבט בנושאים שאני בוחרת, שכן הייתה לי תמיד תחושה שהנושאים והדמויות בוחרים אותי. אשה או גבר – מהותם הפנימית היא שקובעת, וזאת על פי מרכיבי העלילה והסיפור.
עם זאת, רק בדיעבד הבנתי כי אבא סטניסלב מהרומן "צחוק של עכברוש", כומר קתולי שמציל ילדה יהודייה בתקופת השואה, הוא בעצם נשמה נשית בגוף של גבר. הילדה השורדת אפילו קוראת לו "אמא", והוא מודה לאלוהיו על הזכות להיות הורה ממין נקבה.
אני קשורה במיוחד לדמותה של מדלנה מהרומן "ראש עקום", הזמרת הנוצרייה שמצילה את אהובה היהודי באיטליה תחת הכיבוש הנאצי ומסתירה אותו בעליית הגג בכפר שלה, תוך סיכון חייה. מדלנה היא האשה שהייתי רוצה להיות. לאומץ שלה אין גבולות והיא פועלת בנחישות ובתושייה יוצאי דופן, מודעת למחיר שתשלם בגין חתרנותה ובשל בחירתה לקשור את גורלה עם גבר יהודי ואף לעשות איתו ילד.
לצלול לתוך דמותה של מדלנה הייתה זכות גדולה. הכתיבה חייבה אותי להתייצב מול המראה של עצמי, לחטט במקומות הפחות נעימים ולשאול את השאלה הקשה מה הייתי עושה לו הייתי בנעליה והאם הייתי מוצאת את תעצומות הנפש כמו הגיבורה שלי.
דומה כי הנשים שאני כותבת תמיד עוברות דרך קירות כדי להשיג את מטרתן. מהן אני לומדת מה עלי לעשות בחיים האמיתיים. איך להתגבר על הביישנות הטבעית וכיצד לעמוד על זכויותיי. הן אלה ששומרות עלי ברגעי היאוש ומעודדות אותי לא לפחד.
נשים עם אמביציה גברית
הדמויות הפכו לי במרוצת השנים למורות דרך והיה מי שאמר שהענקתי להן "אמביציה גברית", והוא לא התכוון דווקא למחמאה. ואולם בעיניי, נשים מטבען הן תמיד מכוונות יעד מעשי, ניחנו בתוסף של שאפתנות בד-נ-א שלהן ויש בהן כמיהה עיקשת לשנות את המציאות.
אלא שבדור של סבתי ואמי, הן נאלצו להחביא את גליקל מהמלין ודונה גרציה שבתוכן –שתי דמויות מופת יהודיות. לא אחת נדרשו א?מות-א?מותי לאסטרטגיית ספר משל?י "בתחבולות תעשי לך מלחמה" כדי להגשים את חלומן, הכמוס כמו הגלוי.
אם כתיבה היא סוג של תעתוע, אין תענוג גדול יותר מלשבש את חיי הגברים שבספרים ולעמת אותם עם החלק הנשי שבתוכם. הגברים שלי הזילו דמעות, עוד לפני שהתחלפו הזמנים והמטרוסקסואל החדש החל לבכות בראש חוצות.
הדרת נשים כבר אינה קיימת בזירה הספרותית ואיש לא ידחק אותנו יותר למטבח או לחדר הכביסה, ואולם במרחב הציבורי התופעה אפילו מחמירה. שירת נשים הפכה פסולה ו"קול באשה ערווה" נשמע שוב בארצנו. נשים הודחו אל ירכתי האוטובוס ואל מדרכות נפרדות ויש בכנסת מפלגה שלנשים אין בה דריסת רגל.
היום שבו הסנהדרין - הכנסת הגדולה שתהיה מורכבת מגברים ונשים כאחד - תפרסם פסק הלכה שיוציא מסידור התפילה את "ברוך שלא עשני אשה", יהיה המועד שבו יפתח לכולנו עידן חדש של שחרור.