אני אתחיל מלומר לכן כמה אני מבינה את המקום בו אתן נמצאות. הרעיון לכנס הזה נולד בעקבות קיץ מאוד קשה שעבר עלינו ובעיקר עליכן, נערות יקרות, שהוציא אותנו מהשגרה והזכיר לנו את המציאות הלא נורמאלית הזו שאליה נולדנו.

 

עוד באון לייף:

 

לא באתי לזרוק לכן סיסמאות כמו "על חרבנו אנו חיים" ו"אנחנו צריכים להגן על המקום שלנו ועל הזכות שלנו להיות כאן". באתי להגיד לכן שהגורל שלנו משותף. אני מדברת מהמקום של מישהי שמצאה את עצמה שוב מותקפת מכל כיוון ומכל צד על היותה מי שהיא- אישה, עיתונאית, ישראלית, ערביה ומוסלמית.

 

נולדתי בדימונה, אני הצעירה מ-3 אחיות, בת להורים מוסלמים שבאו מהמקור מנצרת והחליטו לעבור לדימונה. בהתחלה כששאלו אותי למה אבי עבר לדימונה, אמרתי שהוא מצא שם עבודה. היום בדיעבד אני יודעת שהורי רצו לתת לנו הזדמנות אחרת, חיים אחרים מאלה שהם חיו. לגדל 3 בנות ערביות בחברה שהיא לא החברה שלך ולא הסביבה הטבעית שלך זו ללא ספק משימה לא פשוטה כי לך תסביר לילדה למה היא אמא של שבת בגן, ואמא שלה בבית בכלל צמה ברמדאן.

 

איך אבא שלי היה אמור להסביר לי בגיל 5 למה עברתי פיגוע באינתיפאדה הראשונה כשבסך הכל הוא לקח אותנו לעזה, כשעוד היה אפשר לנסוע לעזה, בבוקר של שבת לקנות דגים טריים ולאכול סנדביץ' קבב? איך זה יכול להיות שאלה שאמורים להיות מהעם שלי זרקו עליי ועל המשפחה שלי 2 בקבוקי תבערה וצילקו אותי לכל החיים?

 

לא פעם מצאנו את עצמנו חוזרות הביתה אחרי שחטפנו מכות כי היינו הערביות בכיתה. חגגתי עיד אל פיטר וקראתי יזכור בטקסי יום הזיכרון. בגיל ההתבגרות לא ממש יצאתי עם בנים כי אצלנו חבר זה אסור וידיד זה מותר. זה לא פשוט, יש כאלה שיגידו שזה כמעט בלתי אפשרי אבל אם לומר לכן את האמת, יש סבירות מאוד גבוהה שאם לא הייתי עוברת את החיים שעברתי, לא הייתי עומדת כאן לפניכן.

 

לפני שבוע ישבתי באולפן הטלוויזיה בתכנית שאותה אני מנחה. אחד הנושאים שהיו על הפרק היה רצח נשים במגזר הערבי, מה שמכונה, לצערי, "רצח על כבוד המשפחה" למרות שאין בזה שום כבוד. האורחת שהגיעה לאולפן היא אישה שכבר 20 שנה פועלת למען אותן נשים שמוצאות את מותן על לא עוול בכפן, אישה שפעילותה היומיומית היא עבודת קודש למען אלפי נשים ערביות שזקוקות לקול שיצרח ויזעק את זעקתן. אחרי שהטיחה אשמה באוזלת היד של הממשלה והמשטרה, שאלתי אותה בדרך תקיפה "אחרי שהאשמנו את כל העולם, ואין ספק שכולם אשמים – הממשלה, המשטרה וכו' – איפה אנחנו? איפה אנחנו הנשים הערביות שנלמד ונחנך את הבנים שלנו שאין לגבר שום זכות על אשה, אין לגבר שום זכות לחרוץ את הגורל של אישה? איפה אנחנו בחינוך של הילדים שלנו להגיד לגבר שהוא צריך לשמור על אשה, ולזכור שהיא זו שנשאה אותו ברחם שלה תשעה חודשים? איפה האחריות שלנו כנשים ערביות בחברה פטריאכלית? בהפסקת הפרסומות היא קמה ואמרה לי שאני צריכה ללמוד איך לדבר עם ערבים, כי הטון שאני נוקטת בו והדברים שאני אומרת נאמרים כדי למצוא חן בעיני יהודים.

 

אז באתי להגיד לכם היום שלא באתי למצוא חן בעיניכם. לא באה למצוא חן בעיני אף אחד וזה המסר שאני רוצה שתפנימו טוב טוב. האשימו אותי בהרבה דברים בחיים שלי – האשימו אותי שאני גיס חמישי, שערבי תמיד יישאר ערבי לא משנה כמה ליברלי הוא נראה, האשימו אותי שאני מביאה בושה למשפחה שלי כי אני מנהלת רומן עם מישהו שהוא לא מהדת שלי, איימו עליי כששאלתי בשידור חי תושבים פלסטינים למה הם לא יוצאים נגד אנשי חמאס שמשתמשים בהם ומביאים להרג שלהם, הותקפתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל על כך שמנהלי ערוץ 2 העזו לשים ערבייה שתגיש תכנית כזו ביום הזה, אמרו לי שאני מסיתה נשים ערביות מדרך הישר, וששכחתי מאיפה אני באה כי אני ערביה משתכנזת ומתייהדת. אז האשימו. אז אמרו. זה אומר שזה נכון?

 

אני אודה ואני אגיד שבתקופה מסוימת בחיים שלי מאוד מאוד פחדתי – פחדתי לא למצוא חן, פחדתי שיגידו עליי משהו רע, פחדתי שלא יאהבו אותי, פחדתי לחיות את החיים שלי ואת המציאות שאליה נולדתי. בנות, לשחות נגד הזרם זה ממש לא קל. לא קל לראות את כולם הולכים בנתיב מסוים כשאת בוחרת ללכת בנתיב הפוך לגמרי. לא קל לצאת כנגד החברה שמעמידה אותנו למשפט עוד לפני שבכלל הצגנו את הטיעונים שלנו. לא קל לשנות את המציאות שאנחנו חיים בה, אבל זה הרבה יותר קל ממה שלימדו אותנו לחשוב.

 

אתן יושבות כאן היום אחרי קיץ לא פשוט. הרבה מכן בטח יושבות ואומרות לעצמכן "אף אחד לא יודע מה עברתי, אף אחד לא יודע כמה קשה לי, אף אחד לא יכול להבין אותי, לכל אחד אחר יותר קל ממני, מה הסיכוי בכלל שאני אצליח? מה הסיכוי שאני אגדל להיות מי ומה שאני רוצה להיות? מה הסיכוי שאני אגשים את החלום שלי? אני אענה לכן בתשובה מאוד פשוטה: אתן יודעות מה השיר אומר- מי שמאמין לא מפחד.