יונה אליאן: אל תנסו להיות מושלמות
אני תמיד אומרת שלדור שלי הייתה תקופת התבגרות מאוד מאושרת. אני התבגרתי בסוף שנות השישים - תחילת השבעים, אמרו לנו תעשו אהבה, לא מלחמה. כבר הייתה גלולה, עוד לא היה איידס. הכל היה נפלא וגם בארץ, היינו אחרי ששת הימים, עוד לא הייתה מלחמת יום כיפור.
לעומת זאת שנות ההתעצבות שלנו כנשים חזקות שאמורות לנהל קריירה בתוך התא המשפחתי, היו שנים מורכבות ולא חד משמעיות, והרבה פעמים מתעתעות. יש נשים שעומדות בראש מפעלים וקונצרנים ענקיים, יש אפילו נגידה – ובכל זאת האוריינטציה הכלכלית של העולם והארץ היא גברית. לא יעזור – כלכלה היא גברית.
יש חברות כנסות ושרות אבל אנחנו רחוקות מייצוג הולם של 50%. יש מדעניות וחוקרות, והרפואה היא עדיין באוריינטציה גברית מוחלטת. כל ה"בכל זאת" הזה טמון עמוק בתת מודע הקולקטיבי שלנו, בתפיסה, בחינוך.
"אנחנו עדיין כלואות בתפיסת עולם", יונה אליאן בוועידה. צילום: בני גם זו לטובה
45 שנה אני מנהלת קריירה תובענית מאוד, גם מבחינת השעות הקשות להעדר מהבית, גם מבחינת המחוייבות הטוטאלית של השחקנית – ההצגה חייבת להמשך. אני חולה? קרה אסון? הילדים חולים? אני עולה לבמה. זו גם התשה נפשית שמשאירה נשמה לא רגועה ולא תמיד פנויה למשפחה.
ואני חיה לצידו של גבר קיבוצניק, שגדל בחברה שוויונית. אמא שלו עבדה במפעל, אבא שלו היה מטפלת בבית הילדים. אז מובן מאליו שאצלנו דברים התחלקו שוויונית יותר, ובכל זאת – אני זו שאחראית, אני ילדתי אותם, הנקתי אותם, ועם אלו - מגיעים רגשות האשם.
לנשים שמנהלות קריירה ובכלל במקצוע שלי, רגשות האשם על כל הלילות שלא הייתי שם להשכיב אותם, לספר סיפור, הטקסים והחגיגות שלא הייתי, ימי הולדת שפספסתי. ואנחנו נתבעות על ידי הסביבה, אבל בעיקר עצמנו, להיות מושלמות. וזה מה שנורא.
כל עוד אנחנו ננסה להיות האמא המושלמת, המאהבת האולטימטיבית, ואשת הקריירה המבריקה, אנחנו משלמות את המחיר. עם כל ההישגים הגדולים של ארגוני הנשים לפנינו במאה האחרונה, אנחנו משוחררות, אבל עדיין כלואות בתפיסת עולם.
זה לא פשוט המאבק הזה, וצריך לזכור, אני שומעת נשים שאומרת "כבר יש מנהלות בנקים וזה", הרבה נשים מדברות ככה. לא. המאבק הוא עוד רחוק וקשה מאוד, וזה מה שגורם לשנים האלה להיות כל כך מורכבות, ולא חד משמעיות, ומתעתעות. אל תשכחו את זה.
לכל הדיווחים והכתבות מוועידת "נשים, שכר וקריירה" של שוות ערך ואון לייף.