להגיד לאישה מה היא צריכה לעשות זה כנראה הרגל כל כך עמוק, עד שגם כשיש לאישה הזו את כל הטיעונים הטובים ביותר לפעול כפי שפעלה, יימצאו מי שיצאו נגדה ונגד החלטתה. אילולא ההרגל, כיצד ניתן להסביר את תמימות הדעים ביחס לבחירתה של שופטת לא להגיש תלונה במח?ש כנגד שוטר שביצע בה עבירות מין לכאורה?

 

עוד באון לייף:

 

כוחו של הרגל בא לידי ביטוי בכך שלפתע, נשים וגברים, שבימים כתיקונם היו מוצאים עצמם משני צידי המתרס, מגלים נקודה שעליה הם מסכימים. כי ככל הנראה, המקרה הנידון כעת בתקשורת, לוחץ על מתג אוטומאטי, שהתגובה אליו לא יכולה להיות אלא אחת.

 

אין להתפלא על כך שעו?ד ציון אמיר, שייצג בעבר את הנשיא לשעבר משה קצב, וחברת הכנסת זהבה גלאון, קוראים לשופטת להתלונן. ככלות הכל, מה לא יותר טבעי מאשר לקרוא לאישה להתלונן, ולהעתיק את מוקד הדיון - שצריך להיות השוטר שאנס לכאורה - אליה? גלאון וציון (ולצערי הם לא לבד) מניחים את חוויתה של השופטת כאישה בצד, ורואים בה כעת לא יותר משופטת, קרי אישה שמחויבת לא לעצמה, כי אם למערכת המשפטית.

 

העובדה שעוד לפני שהשופטת התלוננה, היא כבר הועברה מתפקידה, הן לא יותר מעובדות שמבקרי השופטת, לא נותנים להן לבלבל אותם. במקום לבחון את בחירתה של השופטת מתוקף מעמדה כביקורת חריפה על המשטרה ועל מערכת המשפט, בוחרות ובוחרים גברים ונשים לתקוף את השופטת. כנראה שבאיזשהו עולם מעוות, לו אישה הגיעה לעמדה של שופטת, את חוויותיה כאישה היא מתבקשת מרגע זה ואילך, לשים בצד. על משקל, ?תראי כמה נתנו לך, כעת שלמי קצת מס על המעמד החברתי שהגעת אליו, למרות נשיותך?.

 

 

נפגעות עבירות מין: התלוננו כי לא יכולנו אחרת

 

הנשים שבחרו להתלונן נגד הפוגע בהן לא מצטערות היום על ההחלטה ומסבירות למה

לכתבה המלאה

 

אני האחרונה שתבחר לראות בנשים קבוצה הומוגנית, שכל קשריה נשענים על אחוות אחיות אוניברסלית, כפי שהפמניזם הליברלי היה רוצה שנחשוב. אבל ישנם מקומות בהם לא המעמד, לא המוצא, לא הלאום יכולים לשרת אותנו כדי להפוך לפרקליטו של השטן, ולדרוש מאישה להתלונן. אישה שעוברת תקיפה מינית היא אישה שעוברת תקיפה מינית. אנחנו יכולות להגיב לכך בצורה שונה, ואנחנו יכולות להחליט אם להתלונן או לא - אבל בשום רגע כל אחת מהבחירות שנעשה לא יכולה לעמוד כנגדנו. וכמו שאיננו רוצות לשפוט נשים עניות על הבחירות שהן עושות, אין לקום כעת ולדרוש כי השופטת תתלונן.

 

המאבק הפמיניסטי לא יכול לדרוש שנשים יקריבו את עצמן. רבות וטובות כבר עשו זאת, ואני מקוה שהצלחתו של זה לא תלויה בכך שמעת לעת נשים יקריבו את עצמן, כי תודה לאל, יש חברה שלמה שמקריבה נשים מבוקר ועד ערב. ולאור התגובות שלהן זוכות נשים שכן מחליטות להתלונן, אין להתפלא שגם אישה במעמדה של שופטת, בוחרת להימנע מהאונס השני שמבצעת המערכת בנפגעות שמחליטות להגיש תלונה.

 

כש-88% מהתלונות שאנחנו מגישות נסגרות, וכשהצליבה של נפגעות בתקשורת היא טקס שחוזר על עצמו, לא ברור מהיכן יכולים גברים ונשים לקחת לעצמם את הזכות ולדרוש ממישהי להתלונן. כש-41% מהתיקים שנפתחו במח?ש ב-2013 נסגרו בשל חוסר ראיות, ואילו 31% מתוכם בשל חוסר אשמה, יש לתהות פעמיים ביחס לאפשרותה של תלונה שתוגש כנגד שוטר, להפוך לכתב אישום, ובהמשך להרשעה. ויש להביע הבנה כפולה ביחס לבחירתה של השופטת לא להגיש תלונה.

 

מעבר למקרה הפרטיקולרי הזה, שטוב היה להיזכר ביחס אליו בנאומה של ד?ר אורלי אינס, שבחרה לחשוף את פניה, לאחר ששמה הושחת בכל אתר ועל פני כל עיתון; מן הראוי שהשיח הפמיניסטי יחדול מלראות בתהליך המשפטי ובאישומם של גברים את התוקף היחידי לצדקת דרישותיו. המלחמה באלימות של גברים כלפי נשים אינה מסתכמת בשאלה האם אלה נכנסו אל הכלא או לא. חנן גולדבלט נכנס אל הכלא והשתחרר, האם יצא לנו כנשים מזה משהו? קצב נרקב בכלא מזה זמן מה, אך בשום רגע לא עבר תהליך שגרם לו להבין את שעשה, ובהמשך לכך להודות במעשיו. גברים שמפעילים אלימות כלפי נשים צריכים לשלם מחיר, אך מחיר זה לא חייב לעבור רק דרך בתי המשפט ומערכת הכליאה. בעיקר כל עוד אלה לא מוצאים לנכון להעביר את העבריין המורשע תהליך טיפולי.

 

התפטרותו של השופט יצחק כהן מתפקידו, משמעותית יותר עבורי, מאשר כל תהליך משפטי ארוך, שכן ברור שבין אם יאמר זאת בקול או לא, הוא הבין שעל האופן שבו בחר להתייחס לנשים, עליו לשלם. גם התגובה המיידית להאשמות נגד ביל קוסבי, שלא נשענו על תלונות ואו פסיקות, היא חשובה יותר מבחינתי, מאשר תהליך שנמתח לאורך שנים, בו הנפגעות משלמות מחיר בפעם השנייה. אותו הדבר נכון גם לבחירתה של חנה אלבג לחשוף ברשת את שמו של הגבר שלכאורה פגע בה מינית. אני בטוחה שהוא למד מכך כמה דברים, שספק אם היה חווה, לו אלבג היתה בוחרת להתחיל בהגשת תלונה.

 

השימוש במערכת המשפטית הוא זכות שעומדת לנפגעת, ולא חובה. יש מקום לטפל במערכת המשפטית ובאופן שבו המשטרה מטפלת בעבירות מין, אבל קשה שלא לתהות אם אנחנו לא משקיעות מאמצים רבים מידי, בתיקונה של מערכת שמעולם לא היתה לצדנו, ושנשים לא היו חלק מהקמתה.

 

די להסתכל על חוק העונשין בעבירות מין בישראל כדי לראות שהוא נשען בבסיסו על התפיסה של אישה כסחורה. אחרת, למה שהאונס, כחדירה, יהיה ממוקם בראש הטבלה, כפשע המין הנורא ביותר שיכול לעבור על אישה? האם לא יכולות להיות תקיפות אחרות, בהן קריעת קרום הבתולין שלנו לא עלולה להיות חלק מהתקיפה, שיהיו קשות יותר לאישה זו או אחרת? יכולות גם יכולות, אבל בתוך מערכת גברית, שנשענת על היררכיה, ושהפגיעה בגוף האישה נאמדת בה מנקודת מבט גברית, אי אפשר לצפות שהדברים יתנהלו באופן שונה.

 

בחזרה להחלטתה של אישה אחת, ככל הנראה ממעמד גבוה, ועם אפשרות לשאת בעול הטיפול הפסיכולוגי שלו נדרשות נפגעות תקיפה מינית, שלא להגיש תלונה, על כולנו פשוט לתמוך בבחירתה. זה מרגיש מגוחך שצריכות להגיד את זה, אבל לצערנו צריכות להגיד את זה. והתפקיד של השדה הפמיניסטי הוא לדאוג שנשים לא ירגישו לבד במאבקן. כל עוד אנו נחשוב שיש לנו את הזכות לבקר את בחירתה של אישה לא להגיש תלונה ביחס לאלימות מינית שופעלה כלפיה, ספק אם נשים יחדלו מלהרגיש לבד במאבקן.