אני אוהבת חזיות כי הן גורמות לחזה שלי להראות טוב, מה שנתפס בעיני כאחד הדברים היחידים בגוף שלי שאני יכולה להשפיע עליהם, ועם מידת החזייה שלי שהיא 40D או 38E, בהתאם לחזייה ולזמן בחודש, תמיד נראה שללכת בלי זו לא אפשרות.
 
לא יצאתי מהבית בלי חזייה מאז גיל 13. אז החלטתי לראות מה יקרה בשבוע בלי. זה התגלה כבלתי נוח בדיוק כמו שחששתי - אבל מסיבות לגמרי אחרות. הנה הדברים הבלתי צפויים שלמדתי בשבעת הימים האלו.
 
יום 1: אני לומדת שלהסתובב בפומבי ללא חזייה גורם לי להרגיש כאילו אני עוברת על איזה חוק
 
 
אני מתלבשת ליומי הראשון בציבור בלי חזייה. כשאני נכנסת למשרד, התחושה שלי היא כאילו נכנסתי למכונית בלי חגורת בטיחות - חסרת אחריות, מסוכנת, משהו שאני עלולה להסתבך בגללו אם יתפסו אותי.
 
"אני בלי חזייה השבוע" אני מרגישה צורך ליידע את חבריי למשרד. ההרגשה היא קצת כמו להתוודות בפשע, ולקוות שאם תתוודה בעצמך, החוק ייקל עלייך.
 
כולם מושכים בכתפיים בתשובה, כאילו זה לא ביג דיל. זה, האמת, גרם לי להכנס עוד יותר לסרטים, האם בעצם אני רופסת ככה כל הזמן? אני נכנסת לשירותים לבדוק את מצב השדיים, וגם לסדר את עצמי, כי בשלב מסויים אחת הפטמות שלי נתפסה תחת הגומי שסביב המותניים.
 
אני מרגישה די ערומה ביום הראשון, אבל כשאני מסתכלת על תמונות שלי בשמלה הזו אני לא יכולה אפילו להבחין שאני בלי חזייה.
 
אני עדיין מרגישה אשמה באופן מוזר. אני לא קמה מהשולחן אם אני לא חייבת. בנוסף לזה גם חם אימים, אז בזמן שאני מזיעה בטירוף מתחת לשדיים, הפטמות שלי מציקות לי גם, מה שרק כאילו מחזק את המחשבה שזה היה רעיון רע.
 
יום 2: אני מבינה שהשדיים שלי עקומים לגמרי וכמה שזה גורם לי להרגיש חסרת בטחון 
 
אני מרגישה קצת יותר אמיצה היום, ולובשת שמלת בד ג'רסי. לשנייה אחת אני באמת נהנית מהחופש שקיים כשלא צריך לדאוג לגבי לבישת חזייה שאולי רואים דרך הבגדים, או במקומות בהם הבגדים לא יכסו אותה.
 
אבל העובדה שהחזה שלי ממש עקום ברורה ככה ומוצגת לראווה. אני נכנסת למשרד ומרגישה שאני משתפת את העולם באחד הסודות העמוקים והאפלים ביותר שלי: שבעצם יש לי שדיים רופסים.
 
אני ממשיכה להרגיש שאני חייבת ליידע את כולם שאני ללא חזייה - והדחף הזה רק יילך ויגבר במהלך השבוע. זו הרגשה מוזרה, ההרגשה היא כאילו זה חלק מהנטייה של נשים להתנצל כל הזמן אבל בעצם על מה אני מתנצלת כאן? על השדיים הענקיים שלי.
 
כולם מגיבים בערך אותו דבר - "לא הייתי יודע\ת, אבל אני גם לא מסתכל\ת כדי לבדוק".
 
אז אם אף אחד לא שם לב ואף אחת לא בודקת, למה אני עדיין מרגישה שאני צריכה להסביר את עצמי? למה אני מענישה את עצמי ונשארת צמודה לשולחן העבודה במשך שעה כדי שלא אחשוף אף אחד בטעות לפטמות שלי?
 
יום 3: אני לומדת שאנשים יותר בוגרים לגבי פטמות קרות ממה שהייתם חושבים
 
 
אני שמה את הטישרט הכי דקה שלי והרפיסה נראית בשיאה. מראה השדיים הנפולים שלי נראים לי כמו עיני כלבלב עצובות, אני מסיטה את מבטי מהם בבושה על מה שעשו.
 
בשלב זה אני כמעט מתגרה באנשים כדי ישימו לב. אבל אף אחד לא מבחין - ואני יודעת את זה כי אני בודקת עם כולם ומנסה לוודא שאני לא עושה משהו מסיח דעת או גס. בלי קשר, אי הבטחון של להסתובב בלי חזייה גורם לי למצב רוח נוראי כל היום. זה גם משפיע על היציבה שלי בצורה מוזרה, אני מרגישה צורך הזוי להתקפל לתוך כדור, להקטין את עצמי כדי שאיש לא ייראה.
 
אני מחליטה בשלב מסויים להפסיק להתחבא מאחורי זרועותיי השלובות כשקר לי. בסוף זה בסדר. או שכולם אצלי בעבודה מאוד מבינים ובוגרים, או שלכולם יש דברים הרבה יותר חשובים לדאוג לגביהם מאשר הפטמות של מישהי. כנראה שזה המקרה השני.
 
אני מתחילה להבין שאף אחד לא הולך להעניש אותי על זה ששברתי את החוק שאומר שאסור להסתובב בלי חזייה... חוץ ממני.
 
יום 4: אני מגלה שלא ללבוש חזייה זה לא כואב כמו שחשבתי שזה יהיה
 
 
"אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה זה בטח כואב לך" הוא דבר ששמעתי הרבה, מה שמוזר כי אני מבינה היום שללכת בלי חזייה היה פחות או יותר חוויה נטולת כאבים.
 
כל כך נטולת כאבים, למען האמת, שבכלל שכחתי שדאגתי לגבי זה לפני שהתחלתי בניסוי. זה היה נכון עד שרצתי במעלה המדרגות ופתאום קיבלתי תזכורת לכך שאין לי חגורת בטיחות סביב החזה. אבל אם אני מדברת בכנות, השדיים לא סבלו יותר מבדרך כלל.
 
ברור, לא ניסיתי ללכת למכון כושר בשבוע הזה - אני יכולה כבר להגיד שזה כנראה יגרום לשדיים שלי להזדקן ב-15 שנה תוך 45 דקות. עדיין יש זמנים ומקומות בהם לבישת חזייה היא חובה.
 
יום 4 היה גם היום שבו עשיתי את הבלתי נתפס - יצאתי למועדון בלי חזייה.
 
 
אם נדבר בכנות, להסתובב בלי חזייה נעשה שימושי כשנהיה מאוד חם ואין עוד שכבה של בד שתחמם אותי, או רצועות חזייה שתמיד צריך למנוע מהן לברוח מהזרועות. אז עם הבגד הנכון, בהחלט אצא שוב למועדון בלי חזייה.
 
יום 5: מישהו סופסוף שם לב שאני לא לובשת חזייה
 
 
אני הולכת למסיבה נוספת, ושופכת משקה על עצמי. על השדיים שלי. בפומבי.
 
קצת אחרי זה, איזה בחור שיכור מנסה לפלרטט איתי ובוהה די בבירור בשדיים שלי. כן, הוא מבין מה קורה פה, אני מבינה בעודו מנסה להכנס לשיחת עומק עם הפטמות שלי.
 
לשנייה, תחושות האשמה הישנות לגבי אי לבישת החזייה חוזרות. יש בי חלק שממש רוצה לקחת ממישהו ז'קט, ועוד חלק שתוהה אם הבאתי את זה על עצמי.
 
אבל אז אני קולטת שהבחור הקריפי כנראה היה עושה את זה גם אם הייתי עם חזייה, אז לעזאזל עם הז'קט. חם מדי, בכל מקרה.
 
אנ גם רואה מישהי בפינה שמנסה באי נוחות לסדר את הסטרפלס שלה, ואני לא מקנאה בה בכלל.
 
יום 6: אני מבינה שקיבלתי כמובן מאילו המון התעללות מצד החזייה שלי
 
 
בשלב זה החזייה שלי כבר לא חסרה לי יותר - כשאני מורידה את כל הבגדים אני מבחינה שסימני הלחץ שיש לי מהרצועות בדרך כלל על החזה דהו באופן ניכר.
 
עד שזה החלים לגמרי, לא ממש הבנתי באמת כמה אני רגילה לשחיקה היומיומית הזו של הגוף שלי. במיוחד כשמדובר בחזיות ישנות: הרי חזיות טובות יקרות בטירוף, אז אני נוטה ללבוש את שלי יותר זמן ממה שמומלץ. עכשיו אני יכולה לראות כמה שלתת לגוף שלי הפסקה משמעותי ועושה את כל ההבדל.
 
יום 7: היום בו אני באמת עצובה על כך שאני חוזרת ללבוש חזיות
 
 
ביום האחרון לניסוי אנחנו שותים בירה במשרדי באזפיד עם השופטים של The Voice - איכשהו אני מגיעה לשורה הראשונה. אני לובשת שמלת עטיפה שכמו שגיליתי קצת מאוחר מדי למרבה הצער, איימה לחשוף אותי בכל רגע, מה שלא בא טוב בכלל.
 
אבל זה עבר בסדר לגמרי - לא הסתבכתי. אם אני יכולה לעמוד בלי חזייה מול גוון סטפני ולחיות, אני יכולה לעשות את זה מול כולם.
 
 
בכנות, חלק ממני היה ממש עצוב כשהשבוע הזה נגמר - לא הבנתי את כל הדברים המעצבנים, הכואבים, שלמדתי לספוג מהחזייה שלי, עד שהוצאתי אותה מהמשוואה. עוד דבר שלמדתי הוא שיש לי כמה שמלות שאפשר להסתובב איתן בלי ולהרגיש עם, בלי בעיה.
 
אז מה למדתי מהשבוע שלי ללא חזייה?
 
1. האדם היחיד שמכריח אותי ללבוש חזייה הוא אני, מה שאומר שאני צריכה לעשות את זה רק כשזה נותן לי הרגשה טובה.
2. אף אחד לא יכול לשים לב אם אני לובשת חזייה או לא, אז אני לא צריכה לדאוג שאם לא אלבש חזייה לא ייקחו אותי ברצינות.
3. הבחירה ללכת בלי חזייה מדי פעם יכולה להוות חופשה נעימה לשדיים.
4. אף אחד לא יתחרפן כי קר לך והפטמות שלך עומדות - אם את לא תתחרפני.
 
כשזה מגיע ללבישת חזייה, למרתי שיש לי יותר בחירות ממה שחשבתי. השדיים הם הגבול.
 
 
עבר שבוע מאז שתם הניסוי שלי, והאמת שכבר הספקתי ללכת בלי חזייה מאז שוב - כדי לצלם את התמונה הזו. ולמרות שתוכניתי המקורית הייתה לחזור ללבוש אותה מיידית בתום השבוע, לא אשקר - הרבה יותר נוח להיות בלעדיה בכמה שעות האחרונות של כל יום עבודה.
 
אני משוכנעת לגמרי שעוד אסתובב בלעדיה ימים שלמים שוב, מתישהו בקרוב - ההרגשה הזו של "הרגע הורדתי את החזייה אחרי יום ארוך" נעשית קצת ממכרת אחרי שמתרגלים אליה.
 
כל הצילומים: מתוך כתבת באזפיד