חינוך לפמיניזם הוא כבר לא נחלתן של סטודנטיות למגדר וסטודנט יחידי שאזר אומץ והתגנב לכתה. יותר ויותר אימהות מתחילות לחשוב לאיזה עולם הביאו את ילדיהן, ובעיקר את בנותיהן, ופוצחות בהקניית המשנה הפמיניסטית כבר מהינקות. וכדי שיהיה להן יותר קל, צצו ברשת לא מעט סרטונים, ספק פארודיים ספק רציניים, שזועקים לשוויון בין המינים, לעצירת הסקסיזם או פשוט ליחס מכבד יותר כלפי האישה, צעירה ומבוגרת כאחת.

סרטון אחד מכניס מילים של גדולים, גם אם הן מילים שאסור לקטנים להגיד, כדי ללמד את כולם את הגבולות המותרים בין גברים לנשים. התוצאה: דיון רציני ברשת על חינוך של ילדות לפמיניזם:

אך איך מנחילים לילדה את משמעות הקליפ הזה למשל, שיצר אתר אמריקאי שמתמחה בהפיכת היומיום למחזה מוסיקלי? הוא לקח את הנסיכות שכל ילדה אוהבת ומעריצה, והחליט ללמד אותן שהן יכולות להצליח גם בלי גברים. כך יוצא שהילדה הצעירה נחשפת לטקסטים כמו:

למה להסתתר מאחורי אהבת אמת? מספיק.

אני מי שאני, אני לא זקוקה לגבר

ועכשיו, לכי תסבירי לבת הארבע שלי למשל, למה אישה לא בהכרח זקוקה לגבר כדי להצליח, ולמה האמירה בשיר היא כל כך חד משמעית: 'לא זקוקה לגבר'-  הרי אבא והאח שלנו הם נפלאים, וכך גם החברים מהגן.

טל גרנות מתנדבת שנים למען נפגעות תקיפה מינית והיא אימא לשלוש בנות צעירות שוודאי תצלח בשלום את ההסבר. "כשבאו הילדות לעולם, הבנתי כמה ילדים הופכים את העולם ליותר מורכב. עד שהן הגיעו הפמיניזם שלי נצבע בצבעים קשים ודיכוטומיים, כשהן נולדו הפמיניזם לבש צורה של גוונים של אפור. את מבינה למשל שמפרנסים יחד ושיש תקופות שהעבודה שלך היא לגדל ילדים ואז את פחות מביאה פרנסה. את גם מבינה איזה תפקיד חשוב יש לך כאמא לילדות. למדתי שהדברים שאנחנו עושות בלי לחשוב, רק כי כך חינכו אותנו, מחלחלים לילדות מבלי שתרגישי".

מגע פיזי תמיד נתון לבחירתן. טל גרנות עם בתה, אלונה

אז על מה את מקפידה בחינוך היומיומי?

"למשל, לימדתי אותן שכשדוד לוקח אותן ושם אותן על הברכיים והן לא רוצות, או אם מישהו אומר להן משהו כמו: 'אני אתן לך לשתות רק אם תתני לי נשיקה'- לשמור על עצמן. אם מישהו בא לתת להן נשיקה והן מסרבות, שיבינו שאמירת 'לא' שלהן זה לאו מוחלט ורק הן קובעות ומחליטות על הגוף שלהן. במילים אחרות, הן יודעות שמגע פיזי הוא משהו שנתון אך ורק לבחירתן, וכי אין שום סיטואציה חברתית שצריך לכופף עבורה את הכלל הזה".

ומה עוד?

"שמתי לב שכשאנשים מדברים אל הבנות שלי, הם מדברים אליהן בעברית שבויה בלשון זכר. אני אומרת להן: 'יאללה, הולכות לגן שעשועים' ומדברת איתן בלשון נקבה דוגמת: 'מה עושות?', 'מה רוצות'? וכו'. גם הבנות כבר מדברות ככה ומתקנות אחרים, וזה מקסים בעיני. פעם הבת הבכורה שלי סיפרה לי ששכתבה את הסיפור של בת הים הקטנה שבמקום שהיא תהפוך לבת אדם הנסיך הפך לבן ים ועבר לחיות איתה במצולות. ראיתי שהילדה מבינה, וזה לא דבר ברור מאליו".

גם צפי סער, עיתונאית ובעלת הבלוג הפמיניסטי 'גברת מג'ונדרת' במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ' היא אמה גאה מאוד לטינייג'רית פמיניסטית. בתה, נעמה רוזנהק, בת 15 וסטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, כבר פעילה בלשכתה של ח"כ מרב מיכאלי. אנחנו יושבות בבית קפה בלילה גשום, והניסוחים הרהוטים של נעמה מעלים לא אחת חיוך של נחת וגאווה אצל צפי האם.

נעמה מתמצאת באורים והתומים של הפמיניזם: כבר קראה את 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף, משרבבת לשיחה תאורטיקניות מהשורה דוגמת אדריאן ריץ'. היא בקיאה בחוק הפללת הלקוח בשירותי זנות, שספק אם בנות גילה אחרות ששקועות בלחיות את הסלפי בכלל שמעו על קיומו. מעל הכל: היא מחפשת את מקומה בעולם שלא מחפיץ נשים ושלא חושב שאלמה דישי היא שמנה או מכוערת. או שניהם.

נעמה: "זה התחיל מזה שאימא התחילה ללמוד מגדר בבית ברל כשהייתי קטנה. אז התחילה התודעה הפמיניסטית שלה להתעצב וגם אני הושפעתי. זה בא לידי ביטוי בחשיבה ביקורתית: ביקורת על כל דבר שיש מסביבי בכל תחום".

מה צריך לעשות כדי להיות נערה פמיניסטית?

נעמה: "להתיימר ולהגיד שכל פמיניסטית צריכה להכיר את אבני הדרך הפמיניסטיות כמו 'חדר משלך' זה לא לעניין. בעיני, זה לא מקשה אחת אלא כל אשה יכולה להגדיר את עצמה כפמיניסטית גם מבלי לדעת כלום כי זה לא שווה רק לקרוא את כל הטקסטים האלה אם לא מסתכלים על העולם".

ומה את רואה סביבך?

נעמה: "ראיתי למשל דברים שקורים בבית ספר: התבטאויות של מורות נוסח: 'מה את באה במכנסים קצרים, את רוצה שיציקו לך?' נדרש מבנות ללמוד ריקוד והתעמלות קרקע ולא סוגי ספורט שבהם עוסקים הבנים. המורה מחליטה מראש: 'בנים, המגרש שלכם' וככל שאני מתבגרת אני רואה את זה בא לידי ביטוי בכל הקשר אפשרי".

כל אישה יכולה להגדיר את עצמה כפמיניסטית. צפי סער ובתה, נעמה

צפי, האם, מספרת כי מה שראתה סביבה בעולם, הוא שדחף אותה ללימודי המגדר: "אמרתי לעצמי שאני רוצה כלים לגדל את הבת שלי בעולם הזה שאינו פשוט עבור נשים. עד אז, היתה לי תודעה פמיניסטית רדומה. הטור הראשון שלי יצא אחרי שהייתי במסיבת סיום בגן טרום טרום חובה של נעמה, ששם הגננת חילקה את הילדים לזוגות, והבנות עשו תנועה עם החצאיות, והבנים, בתגובה, היו צריכים לעשות תנועה של שריקה. זה הניע אותי לכתוב על זה תחת הכותרת: 'ברנשים וחתיכות בגן הילדים".

וכך כתבה צפי סער ב-1 ביולי 2003: "מה משפיע יותר על ילדים וילדות - אמא פמיניסטית, או גננת שמחמיאה על השמלה הוורודה ומורה להצמיד רגליים? במסיבות סיום שנת הלימודים בלטו סטריאוטיפים, שנראה כי הממסד מעוניין להיאבק בהם יותר מאשר הגננות והורי הילדים".

איך את ניסית לאורך השנים להיאבק בסטריאוטיפים במגרש הביתי שלך?

"לא הבאתי לנעמה רק בובות ועגלות בובות אלא כל סוג אפשרי של משחק. אם נשב מול הטלוויזיה ונראה בדיחה גזענית או סקסיסטית, נדבר על זה ואשאל לדעתה. בנושא מיניות וחשיפה לתכנים לא ראויים חשוב להסביר שזו לא המציאות וכו'".

נעמה: "אני לא חושבת שאופי הצעצועים ישנה את התפיסה של הילד או הילדה. אפשר לגדול עם שמלות ורודות ועדיין לפתח מודעות. העניין הוא לפתח אצל הילד חשיבה ביקורתית, ולא רק בהקשר של מגדר: פשוט ללמד ילדים לא לקבל כמובן מאליו כל מה שרואים סביבם. גם כשדמות סמכותית אומרת משהו ,לחשוב לעומק למה התכוונה. לדעת שגם סדרות בטלוויזיה ואפילו ספרים יכולים להכיל מסרים בעייתיים ".

רותם אלישע היא תלמידת כיתה י"א בתיכון ברמלה, שפתחה השנה את עמוד הפייסבוק: 'מפסיקות  לשתוק - נלחמות למען החופש והשוויון'. "הקמתי את העמוד בגלל אפליות שקיימות בבית הספר שלי", מסבירה אלישע, "נערות כתבו שהן לא יכולות להגיע בשורטים ובנים כן. מורות ומורים בודקים ואם נערה אצלנו באה ב'שורט' פעמים רבות היא עוברת השפלה וזוכה להערות לא יפות, בודקים לה את אורך המכנסים בצורה משפילה ופוגעת וכמובן שלבנים לא עושים זאת".

מהר מאוד הבינה כמה האישי הוא פוליטי, ולהיפך. לעמוד הצטרפו מעל 6000 מלייקקים, בהם גם לא מעט אנשי תקשורת, שעוקבים אחרי המסרים של אלישע, שמעלה קטעים מחפיצים מספרי לימוד, מדברת על סקסיזם ועל היחס לנשים הצעירות במרחב הציבורי והאישי ועוד. על הדרך, גם הכירה חברות- נערות פמיניסטיות מרחבי הארץ שחברו אל העמוד ואל המאבק, כאשר השיא יגיע בדצמבר: "יש לנו בחנוכה הפגנה על מנת למחות על נושא קוד הלבוש וגם כדי לדרוש שהמורים והמורות יעברו השלמות בנושא מגדר כדי שתהיה להן יותר רגישות לנושא ולא יגידו דברים שעלולים לפגוע בנערות". השר שי פירון, אתה אתנו?

בבית לא דיברו על פמיניזם. רותם אלישע

בניגוד לסער והבנות של גרנות, רותם לא גדלה בבית שבו לימדו משנה פמיניסטית מהחיתולים:"בבית שלי לא התעסקו בפמיניזם בכלל, ההיפך", היא מכריזה, "אני זו שמכניסה לבית כל מיני תכנים פמיניסטיים שלא היו. גם האינטרנט עוזר ללמוד על פמיניזם וגם דברים שעברתי בחיים הובילו אותי לזה. נערות גם חשופות להמון הטרדות וזה מה שגרם לי להבין שצריך לשנות את הדברים האלה. המודעות שלי הלכה וגדלה וגם אני צמחתי מזה".

"בהתחלה לא קיבלו את המאבק שלי בבית, חשבו שהוא סתם פרובוקטיבי אבל עכשיו כבר מקבלים מאוד יפה. אימא שלי מאוד מעריכה אותי ומבינה שאני מנסה לעשות שוויון, למנוע הטרדות ולהראות שאני כנערה מרגישה שאני לא צריכה להתלבש שונה כי אני בת. במילים אחרות, הבינו בבית שזה מעבר למכנסי השורטס עצמם".

ואיך מקבלים את המאבק שלך בבית הספר?

"בהתחלה המורים אצלנו לא כל כך קיבלו את זה, אך לאט לאט זה השתנה. אפילו יועצת בית הספר עוזרת לי לקדם את זה. נכנסתי לבקשתה לכיתות בהן היא מלמדת והעברתי על הנושא שיעור".

"הלבוש הוא רק הסימפטום", מסכמת אלישע, "אנחנו מנסות להראות שלא רק הלבוש הוא בגדר אפליה אלא גם שהעובדה שאין שיעורי מגדר וחינוך מיני מסודרים לתיכוניסטים מובילה בני נוער לאלימות מינית כי הם לומדים ממקומות לא אמינים כמו פורנו".

יש לך מסר לנערות שקוראות את הכתבה?

אלישע: "לנערות בעיקר - לא להתבייש ואם מעירים להן על לבוש ואומרים: 'היא לבושה ככה, היא הלכה איתו', לא להתייחס לדברים האלה. הרי תמיד מחפשים במה אנחנו לא בסדר.

"המסר שלי הוא לא פחות גם להורים לבנים: שיחנכו את הבנים שלהם לא להטריד, גם לא מישהי שכבר שכבה עם מישהו וכו'. חשוב שיהיה שיח בנושא המגדרי ובנושא חינוך מיני. לא פחות חשוב זה שבנות ילמדו שאם קורה להן משהו שישתפו את ההורים שלהן".