גם אני בוגרת הסיפור הסטנדרטי של צבא, טיול במזרח, אוניברסיטה, קריירה, חתונה, ילדים וחלומות על להזדקן ביחד. זוגיות מונוגמית הייתה כמובן האופציה היחידה ששמעתי עליה במשך רוב חיי, ועד לפני כמה שנים האמנתי שהדרך הנעלה, הנשגבת (והיחידה בעצם) לאהבה, היא בזוגיות בלעדית. אותה רומנטיקה נצחית בלבדית מהאגדות, הנסיך והנסיכה. לא העליתי על  דעתי שקיימות אולי אפשרויות נוספות לאהבה.

 

אני זוכרת שפגשתי באותם זמנים רחוקים בחור פוליאמורי. "פולי מה?", שאלתי אותו. "פולי-אמוריה", הוא חזר לאט על ההבהרות, "ריבוי אהבות". "אבל איך אפשר לאהוב כמה במקביל?" יריתי מיד שאלה, "ומה עושים עם הקנאה?". הבחור סיפר את סיפורו. "מוזר מאוד", חשבתי לעצמי והמשכתי לחיות את חיי הסטנדרטיים.

אבל יום אחד הסיפור הסטנדרטי שלי נגמר. קוראים לזה גירושין (שהם כבר סטנדרט בפני עצמו), ואני יצאתי לרווקות מחודשת. אלא ששם קרה לי משהו מפתיע.

המפגשים החדשים עם אנשים חדשים גרמו לי פתאום להבין שמשהו ברציונל המונוגמי הסטנדרטי מפסיק לעשות לי היגיון. וככל שפגשתי יותר אנשים וככל שפתחתי את הלב בפני עוד קשרים, כך התחלתי להבין שמשהו בתמונה הגדולה לא מסתדר לי. התחלתי להרגיש שאני חיה בתסריט שמישהו אחר כתב עבורי מבלי ששאל לדעתי, תסריט שבו אני אמורה לבלות את כל חיי עם אדם אחד (מדהים ככל שיהא), ואתו בלבד. פתאום סיפור הנסיך והנסיכה שחיים באושר ועושר התחיל להיראות לי מוזר.

אז החלטתי לבדוק אם יש ממלכות שבהן לנסיכה יש כמה נסיכים על סוסים לבנים, ולנסיך, כמה נסיכות לנשק. בשנתיים וחצי האחרונות אני חיה אחרת. בחרתי להכניס חופש לחיי האהבה שלי, ואני חווה אהבות - קשרים רומנטיים עמוקים ומרגשים - לפעמים שניים במקביל. הכול גלוי וידוע ומוסכם. יש ביטחון, אמון, ובעיקר יש את ההבנה שאפשר לאהוב יותר מאדם אחד בו זמנית.

אנשים אומרים לי, אבל איך אפשר לחלק את הלב לשניים? ואני חושבת, זה בכלל לא לחלק. זה להכפיל. אבל לכי תסבירי לתרבות שרגילה לחשוב שאהבה אחת תמיד תבוא על חשבון אהבה אחרת - שזה בכלל לא ככה. שלא רק שאהבה אחת יכולה לחיות לצד אהבה אחרת, הן אפילו מעצימות זו את זו. אהבה מגבירה אהבה.

אבל מה באמת עם הקנאה? נניח שאפשר לדמיין לרגע איך אפשר לאהוב במקביל, אבל מה עושים עם הקנאה? התשובה לשאלת מיליון הדולר היא שמדברים על זה. מבינים שקנאה יושבת על קשת של רגשות שנעה בין חרדת נטישה לבין תחרותיות ושאלות של ערך עצמי.

כי אם למשל החבר שלי הולך היום לארוחת ערב רומנטית עם אהובתו השנייה - מה זה אומר עלי? אולי זה אומר שאני פחות יפה? פחות חכמה? פחות שווה? כשמבינים מה קנאה באה לספר, אפשר לעבוד אתה כמנוע התפתחות של הזוגיות. אפשר גם לראות בקנאה סוג של דבק מחבר. משהו שמשאיר את הקשר לא מובן מאליו ואת הלהבה בוערת גם בקשרים ממושכים. צריך גם לומר שככל שאנחנו מעניקים יותר ביטחון אחד לשני בקשר, כך הרבה יותר קל לנו לשחרר. ולפרגן.

אבל אף אחד כמעט לא מספר לנו בסרטים, בספרים או בשירים שאפשר אחרת. מצד אחד אומרים לנו שאהבה זה הסיפור הכי גדול שיש בחיים האלה, ומצד שני באים ושמים כללים לאהבה. ממשטרים אותה. מצפים שכולנו נסתדר בשורות שורות, זוגות זוגות, ויאללה לתיבה.

גיליתי כי לאהבה פנים רבות. ויש את מי שחיים משותפים עם בן זוג אחד מתאימה להם ככפפה ליד, ויש את מי שלא. בוודאי יעידו על כך שיעורי הגירושין (אחד מכל שלושה זוגות מתגרש) ושיעורי אי הנאמנות המינית (רוב המחקרים מדברים על כ-60%). כך שיוצא שבזמן שאף אחד לא מדבר על זה שאפשר לאהוב יותר מאדם אחד במקביל, 60% בודקים את האפשרות הזו בשקט. כאילו זה לא קורה באמת.

 

אני מחפשת תרבות חדשה שבה יש מקום להכול. תרבות שבה נשברות דוגמות ואקסיומות לפיהן יש רק דרך אחת לאהוב. תרבות שבה כל אחת ואחד יכולים לבחון מחדש מה טוב להם, בין אם זו מונוגמיה, פוליאמוריה או כל מודל אחר שירצו להמציא. תרבות של יצירה אישית של קשרי אהבה.

פעם חייתי במונוגומיה מובנת מאליה נטולת כל הרהור. היום אני חווה וחיה פוליאמוריה, אבל אני אפילו לא קוראת לעצמי 'פוליאמורית'. אני מרגישה חופשיה מהגדרות. אני חופשיה לבחור במונוגמיה ממחר לשנתיים הקרובות או חופשיה לבחור בפוליאמוריה בכל רגע שארצה.
החופש לבחור - זה הסיפור בעצם.
אלה החיים שלנו, אחרי הכל.
זו האהבה שלנו.

----

**למידע על ההרצאה הבאה