אתמול קראתי את הכתבה "איך להתעמל מתוך אהבה עצמית ולא מתוך פאט-שיימינג", שהזכירה לי נשכחות וקצת שברה לי את הלב.
גם אני כמו הכותבת בחורה מלאה שמתאמנת הרבה, על בסיס יום יומי, אימונים ארוכים ומפרכים. טוב לא כרגע כי אני בשבוע 39, אבל עד אמצע שמיני דיוושתי במרץ בחדר הספינינג.
בתקופה שרק התחלתי להתאמן נתקלתי בכל מיני נשמות טובות, מאמנים בחדר כושר וגם מתאמנים וותיקים, שכל הזמן ייעצו לי איך להרזות יותר ובכלל הביעו דעה על הגוף שלי, מבלי שביקשתי עצות בכלל. במקרה שלי, פיתחתי מהר מאוד עור של פיל וטכניקה שמנעה ממני את "התענוג": מוזיקה באוזניות, הבעה סנובית, ואי יצירת קשר מכל סוג עם כל אדם בחדר כושר. אלו שהכרתי מספסל הלימודים זכו לחיוך ו"היי", ומי שלא הכרתי לא היה קיים.

על אהבה ומשקל

אני זוהר ואני אישה מלאה-שמנה.

בעלי הוא גבר רזה מאוד

 

גם כשעברתי להתאמן בחדר הכושר הנוכחי נותרתי עם אותה גישה ולצערי, כאן היא עבדה פחות טוב. זה חדר כושר יותר עממי, בשני הסניפים שבהם התאמנתי זכיתי לקבל הערות ובעיקר אינסוף מבטים שגרמו לי להרגיש שאני כל הזמן תחת עין בוחנת, של מאמנים בעיקר. בגלל האופי של חדר הכושר, פיתחתי קשרים אישיים עם מתאמנות אחרות ואז ראיתי את הנורא מכל - מה קורה לבחורות אחרות, שהן לא אני עם הגישה שלי, כשהן מתאמנות. הייתי עדה לאינספור מקרים שבהם מאמנים ניסו לקדם את עצמם על חשבון הבנות האלו, דרך הערות מהסוג הדוחה ביותר.

 

"בשביל מה את מתאמנת על חזה? הבעיה שלך היא הבטן"

"את לא מתאמנת נכון ולכן את על אחוזי שומן גבוהים"
"אם תהית למה את לא יורדת במשקל זה כי..."
"את צריכה קודם כל לרדת במשקל, לשרוף שומן ואז להרים משקולות"
"האזור הבעייתי שלך הוא התחת"
ולא רק בחורות מלאות מקבלות הערות כאלו, אלא כל בחורה שהיא לא סופר כחושה. גם חברה שלי במידה 38 עם הגוף הכי מהמם בפלנטה קיבלה אחת.
מה שמדהים יותר מהכל זה שאף אחד מהגאונים האלו לא מסוגל להעלות על דעתו שאנחנו לא שם בשביל לרדת במשקל. למרות שהרי ידוע שירידה במשקל עיקרה במטבח ולא בחדר הכושר... הם לא מסוגלים לעלות על דעתם שאנחנו מתאמנות כי כיף לנו, כי זה בריא, כי אנחנו רוצות! הם לא האשמים הבלעדיים, חלק מזה קשור בעובדה שכל תעשיית הספורט משווקת כאמצעי לרזות ולא כאמצעי לאורח חיים בריא יותר.

 

"אנחנו מתאמנות כי כיף לנו". זוהר וסילויצקי 
כשמחמיאים לי שרזיתי אני מגיבה ב: "אני בספק, אבל אני בכלל לא נשקלת ולא אכפת לי" ונתקלת בלסתות שנשמטות. אבל זו האמת. אני לא נשקלת, לא אכפת לי, אני מתאמנת כי אני אוהבת להיות בכושר, חזקה, להרגיש את הגוף, להגיע לשיאים חדשים, לעייף את השרירים, לצאת נוטפת מחדר הכושר ולדעת שעשיתי משהו טוב בשביל הגוף שלי! זה לא צריך להיות מגובה במספר נמוך על סקאלה שלא אומרת כלום, אלא בהרגשה שלי, בבדיקות דם שלי, סה טו.
לכן אני ממליצה לא לאמץ את הגישה שלי של סנוביזם. אלא פשוט מאוד להגיב, בתוקפנות הראויה בהתאם למה שאתן מרגישות. כל הערה על הגוף שלכן שלא ביקשתן לשמוע היא הטרדה מינית וכל הערה שממוטטת את הביטחון העצמי שעמלתן עליו כל כך קשה, תגובה הולמת אליה היא כזו שתגרום למי שמולכן להתבייש בעצמו ולא לתת הערות כאלו בחיים שלו שוב לאף אחת אחרת! אני יודעת שאם אי פעם בחורה תקבל הערה כזאת לידי, הבחור יתחרט על הרגע שהוא נולד.
אגב, יש כאן עניין שוביניסטי מובהק, כמו ברחוב גם בחדר הכושר לא זכיתי לתענוג המפוקפק כשהיה גבר לצידי באימון. לא מתקרבים אליך כשיש גבר לידך. אז ניוז פלאש חמודים: דיסני זה לא כאן, לא כל בחורה היא עלמה במצוקה שלא תוכל להמשיך את חיה בלי עזרתו של האביר שהשקיע בפיתוח כל השרירים בגוף למעט האטרקטיבי ביותר - המוח.
ובטח ובטח שאני לא רוצה טיפים מגברים שדוחקים משקל נמוך ממה שאני דוחקת...