כצפוי, הדיוות ניצחו. למה זה היה צפוי? כי אנחנו כח. כח צודק, שבא לומר את הדבר הכי הגיוני שניתן להעלות על הדעת: לא יתכן, שמי שיחסו לנשים רע כל כך, יקבל מאתנו פרס. זה א"ב בחינוך, שניתן להשאיל ממנו לעיצוב ההתנהגות החברתית הבוגרת: אין פרסים על התנהגות רעה. דירקטוריון מפעל הפיס הבין מהר מאוד שיש לו עניין רציני בידיים, תפוח אדמה לוהט, ולא בגלל הפוליטיקלי קורקט או ערכים של כבוד האדם. פשוט מאוד: זה יפגע להם במוניטין ובכיס.

עוד באון לייף:

ככל שזה מצער, הרי שעל מנת לשנות את מאזן הכוחות ולהכריע לטובת אינטרס כבוד האדם של נשים, עלינו לאמץ את קוד ההתנהגות של השיטה, שהיא אבולוציונית לגמרי – החזק/ה שורד/ת. ויש לנו עניין, שהתנהגויות כמו אלו המדווחות על ידי כל כך הרבה נשים שפגשו את לאור לאורך הדרך – לא ישרדו. למותר לציין, כמה חשובה התגייסותן של אשכר אלדן כהן ועטרה צחור דיין, לקחת על עצמן את ההובלה, ואת כל הנשים שנרתמו לנושא. אי אפשר להקים בניין חדש בלי אדריכלית, מנהלת עבודה ופועלות.

השוביניזם אולד-סקול, זה שחושב שניתן להמשיך לשחק אותה במרומי האולימפוס של מנגנוני הכח וההשפעה, גם אם קופת שרצים של יחס משפיל ומבזה לנשים על גבם – הוא אילוזיה של כח. אילנה דיין אמרה את זה פעם על איציק מרדכי: הממזרים לא אמרו לו שהכללים השתנו. מהרגע בו התגייסו כל כך הרבה נשים להשיל מעצמן את הפוזיציה אליה מנסים לדחוף אותנו – זו של הקרבן חסרת האונים, חסרת הקול והאנדרדוג, הסיום היה כתוב מראש.

את נגיעתי האישית לסיפור, פרסמתי מזמן. כשהייתי בת שש עשרה, מצאתי לי עבודה לחופשת הקיץ בדוכן גלידה ברחוב דיזינגוף בתל אביב. היה איש אחד, מבוגר ממני בלמעלה מעשור, שנהג לשבת בבית הקפה הצמוד לדוכן הגלידה. הוא לימד אותי פרק חשוב בחייה של אשה, כל אשה, בחברה שאנו חיות וחיים בה – להיות מוטרדת בגין היותך אשה. מבלי להכנס לרזולוציה מדויקת מדי רק אומר שהדברים נחוו על ידי כמשמעותיים דיים ונגעו בנימי נפשי באופן שלא שכחתי אותו. ידעתי את שמו, וברבות השנים הבליח ופרץ לתודעתי כשהוזכר כמשורר, פובליציסט ואיש שמאל.

סירבתי לקרוא משיריו, או להתייחס להגותו או פעילותו כשזו עלתה לדיון, ונימקתי תמיד למה. שנים מאוחר יותר, כשפרסמה אשכר מאמר ובו טענה שנאנסה על ידו בעבר, ושהניב הרבה מאוד תיאורים דומים לשלי מנשים נוספות שנפגשו עם האיש לאורך הדרך, הייתי כבר בלוגרית עם קהל קוראים גדול, ופרסמתי את סיפורי תחת הכותרת "להיות הומאניסט זה סיפור כיסוי מצוין". הפרסומים ברשת התגלגלו לכלל תחקיר טלוויזיוני בתכנית "המקור" בערוץ 10 ועדויות נוספות, בוטות וקשות, שפורסמו בתקשורת וברשתות החברתיות.

בתגובה, פרסם האיש מאמר הכפשות נרחב ובו זכיתי לכינוי "דודה פמיניסטית ב'". מבחינתו, מדובר היה בטרחנות פמיניסטית. אמש הסתבר שוב, שלטרחנות פמיניסטית יש אפקט מצוין. שנים של מאבק חד, אגרסיבי וממוקד, מבהירים שיחס מחפיץ ומשפיל לנשים, אינו שווה גמול נאה של פרס מכובד וצ'ק של מאה אלף שקל.

ואם שאלתם/ן מה זה "תרבות האונס", התשובה נמצאת בעמדת הרוב בוועדת הפרס, זו של יהושע סיימון ועמינדב דיקמן, שניים הלוקים כנראה באותה אילוזיה מופרכת של כח. עוזי דיין, מנכ"ל מפעל הפיס, נתן להם בנימוקיו לביטול הפרס, תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים: לא ניתן להפריד בין מעשי האדם להוקרה ליצירתו. מה גם, שאדם כזה עושה שימוש באומנותו כקרדום פוליטי ואקדמי לחפור בו, למול עשרות רבות, אם לא מאות של סטודנטיות לאורך השנים. ה"אמנות" היא הפיתיון. יש עוד כמה כמוהו באקדמיה, בעולם האמנות, בפוליטיקה. יומו של כל אחד מהם לעמוד על עמוד הקלון החברתי, בוא יבוא. כי ככה זה כשהכללים השתנו.