הדרישה לצדק בתחום עבירות המין אינה מקרית. היא ממחישה את הניתוק של הכנסת לאורך עשרות שנים מהציבור. עשרות שנים של חוסר תקציבים או תקציבים זעומים, עשרות שנים של התעלמות מכוונת, עשרות שנים של דיבור על ביטחון, או "ביטחון אישי", ללא כל התייחסות לאלימות מינית.

 

עוד באון לייף:

 

מערכת המשפט היא חלק בלתי נפרד ממדינה דמוקרטית ומשלטון דמוקרטי. מערכת המשפט מסוגלת להעלות נושאים לסדר היום, להפסיק נורמות פוגעניות ולתמוך באוכלוסיות מוחלשות. זה התפקיד שלה. על כן, הדרישה ממערכת המשפט לדין שבמהלכו תינתן האפשרות לקבל צדק, היא אקט אזרחי, שמונע מפריווילגיות אזרחיות ומדאגה של האדם הפשוט למצב חברתי, שלטוני, משפטי. ומעבר לכך – חוקים שעושים עוולות לאוכלוסיות מוחלשות, הם תוצר של שלטון, והם ברי חלוף.

 

חוק ההתיישנות על עבירות מין מונע מאנשים רבים, מכל המגדרים, לקבל צדק. הוא עומד כמו חומה בין שורד או שורדת אלימות מינית, לבין הצדק שמגיע להם בתחומי מערכת המשפט. כיום, כשאנחנו מבינים, אחרי הסברה ממושכת, שעברייני מין הם סדרתיים, אנחנו יודעים כי הפגיעה הנקודתית לא מתרחשת. הפגיעה היא תמיד יותר גדולה ויותר רחבה. הסטטיסטיקות המזוויעות שמפורסמות לא מצליחות להעביר את היקף התופעה, הפרקליטות סוגרת תיקים מחוסר עניין לציבור, לא מבהירה ולא מעוניינת להבהיר מי זה הציבור הזה, שאין לו עניין במאבק נגד אלימות מינית. בנוסף להכל, באם האונס התרחש לפני שנת 1986, אין ולא יהיה לנו סיכוי להגיע לבית הדין. מה שאומר: נשים וגברים מעל לגיל 28 שנאנסו בילדותן, ולעיתים בנערותן או בבגרותן – לא זכאיות לצדק. ההתנהלות הקלוקלת הזאת מאפשרת יצירת חברה חולה ומיואשת.

 

 

אונס שני בתחנת המשטרה

"החלטתי שאני לא אעבור סיוט מתמשך בכדי להיות עדה לעונש משפיל. שאני לא אעבור חקירות מביכות, עימותים מזעזעים". שנים אחרי שנאנסה ובחרה שלא להתלונן, ניצן יצחק מבקשת מהמדינה להפסיק להעביר את הקורבנות אונס שני

לטור המלא

 

נשאלתי רבות על מה שנקרא "טרנד" של חשיפת מקרי אונס בפייסבוק. הדרישה לצדק כיום, לא עוברת דרך גלגלי בית המשפט, תחנות המשטרה והשלטון. בתחנת המשטרה המתלוננת עוברת מה שמוגדר היום כ"אונס שני", באין מפריע. אם הפרקליטות מחליטה להעמיד לדין, העונש עלול להסתכם במספר חודשים וגם זה אחרי שנים של מאבק, ואז, עבריין המין עלול גם לקבל קיצור משמעותי בזמן שבו הוא יושב בכלא. מה הפלא שמפלטם ומפלטן של שורדות אונס וגילוי עריות הוא הרשת החברתית?

 

על כן, הוקמה קבוצת 42. עבורנו, 42 הוא רק מספר. אפשר להתבונן עליו בצורות פילוסופיות שונות, לדון על המשמעויות שלו, אבל הוא רק מספר. אנחנו קבוצה אקטיביסטית ללא מטרות רווח, ללא מימון, ומורכבת משלושה אנשים שכל אחד מהם עוסק ועסק באקטיביזם טהור ללא מימון מפלגתי, מקרנות, או מעמותות. על כן, נשמח לעזרה כספית. המטרה שלנו היא לדרוש ולקבל צדק בתחום עבירות המין. כיום, בחרנו להתרכז בביטול חוק ההתיישנות. בהמשך, אנחנו מתכוונים לרכז את המאבקים שלנו באופן מאוד מפוקס, מאבק אחרי מאבק, על מנת להדגיש את זה שיש התעלמות ממסדית, שיטתית ומכוונת מאלימות מינית, והמאבק הזה יותר רחב מכל דבר. הוא חוצה מגזרים, מעמדות ומדינות. הוא חוצה מגדרים. הוא חוצה שכבות גילאים. הוא מתחיל כאן אבל ממשיך בשאר העולם.

אם קודם, כחברה, לא היינו מודעים בכלל להשלכות אלימות מינית, כיום אנחנו בשיא התודעה שלנו, אולי מאז ומעולם. לכן, לשמחתי הפוסט בו דיברתי על כך שאני שורדת אונס הגיע למספר לא מבוטל של אנשים. אני גאה בהתעוררות של החברה בישראל. בכך שישנה הבנה גורפת שאלימות מינית היא דבר מזעזע שדורש טיפול, ואני גאה להיות בין מרימות הכפפה.

 

ב-17 בינואר אנחנו זקוקים לכן ולכן, כדי שנצא מהבית ונוכיח לממשלה, לפרקליטות ולבית המשפט שיש לציבור עניין בביטול החוק הזה. לא נפסיק להפגין עד שזה יקרה.