בתחילת החודש עלתה לכותרות החלטה של הנהלת האפליקציה הפופולרית אינסטגרם לסגור את הפרופיל של מותג האופנה האוסטרלי "sticks and stones" בעקבות תמונה שערורייתית כביכול שפרסמה החברה בעמוד שלה. התמונה, המציגה שתי דוגמניות בביקיני כששיער ערווה מכסה את מפשעותיהן, הוסרה כחלק ממדיניות החברה לפעול כנגד תמונות המציגות עירום מלא או חלקי.

 

עוד באון לייף:

 

סביר להניח שהתמונה הנ"ל היתה מכה הדים גם ללא הדה-לגיטימציה שאינסטגרם נתנו לה כשבחרו להוריד אותה מהרשת אף על פי שלא הוצגו בה איברים חשופים, הרי כל כמה חודשים מותג או סלב מציגים לראווה מפשעות/בתי שחי שעירים (ע"ע חלונות הראווה של אמריקן אפרל, בתי השחי של מדונה וג'וליה רוברטס, המפשעות של עדי נוימן) ויוצרים שיח ציבורי, אבל ההחלטה הכה בוטה של הנהלת האפליקציה יוצרת תקדים בעולמנו שגם ככה סוער בעקבות כל פרסום "פרובוקטיבי" של נשים שהחליטו לקבל את גופן בצורתו הטבעית -  מהיום תמונות כאלו ניתן לצנזר, כמו כל מיצג "סוטה" אחר.

 

התמונה שעוררה את המהומה. צילום: sticks and stones

 

אפתח בגילוי נאות – אני מסירה את שיער הערווה שלי.  אמשיך בעוד וידוי - לא תמיד הסרתי אותו - כילדה לבית תל אביבי ליברלי שבראשו עמדה אם חד הורית, חונכתי להכיר בנשיות שלי על כל רבדיה – לא היו נושאי טאבו בבית וכל שלב בהתפתחות שלי לווה בהסבר וזכה למקום והכרה. כשקיבלתי את המחזור הראשון, מה שנתפס אז בעיניי כטרגדיה מודרנית, הוסבר לי שהווסת היא סימן לפוריות שכדאי לי לקבל כי היא תהווה חלק מחיי בעשורים הקרובים. כשהתחלתי לפנטז על נשיקה בשפתיים מתום מהכיתה המקבילה, קיבלתי נאום על יחסי מין בדגש על הנחיות לשמירה על עצמי במה שעתיד להתגלות כג'ונגל אכזרי. כשהתחילו לצמוח לי שיערות בעוד איזורים בגוף מלבד הקרקפת, כבר ידעתי לדקלם שזהו סימן מעבר של הגוף שלי מילדות לבגרות.

 

עוד בזמנו, לפני יותר מעשור, כשפורנו לא היה נחלתם של בני ה-12 וילדים החליפו קלפי פוקימון ולא תמונות עירום של בנות כיתתן, כל ילדה ידעה ששיערות על הגוף הן סממן גברי. למורת רוחה של אמי החלטתי להיפטר מהשיער המיותר ברגליים ובבתי השחי עוד לפני שתמונתן הספיקה להיצרב בזכרוני ובהינף סכין גילוח ונתזי דם הפכתי מילדה שעירה לאישה חלקה (הדיסוננס לא צורב יותר מהמציאות). רק לשיער הערווה, בחלקים שמעבר לקו הביקיני, הנחתי להתקיים בנחת. דעתי היתה (ועודנה) שאיבר המין הוא איזור עדין שעוטר בשיערות על מנת שישמרו עליו, יספקו שכבת הגנה מהעולם הסקרן והפולשני. שיער הערווה הוא סמל לבגרות המינית שלה אישה וכתוצאה מכך לנשיות עצמה.

 

השנים חלפו, האינטרנט הגיע למפתן כל דלת, היחס בין כמות העור החשוף למכוסה אצל הנשים המובילות בתעשיית הבידור התהפכו מאאוטפיט החושף עשרה סנטימטרים מהבטן בניינטיז לעשרה סנטימטרים שמהווים את הבגד עצמו בימים אופטימים אלו ובדרך נס חברות הילדות שהקיפו אותי מאז ומעולם חלקו איתי את עמדתי בנוגע לסוגיית המריטה. חברותי ואני, עירוניות עם קשר אדוק לאופנה ושגרת טיפוח שיש שיקראו לה שעבוד, לא הזנחנו את האיזורים האינטימים בריטואל הדברת זקיקי השיער מגופנו החלקים, אבל איכשהו העובדה שבחרנו לסדר את ערוותנו ולא לוותר עליה לחלוטין לטובת גחמות הגברים הרגישה תמיד כמו מרד – הניצחון הקטן שלנו, האחד שהבדיל אותנו מבחורות שמנקודת מבטנו בתקופה ההיא ויתרו על כל כולן, כולל איבר המין, כדי להתאים למודל שהגברים יצרו לעצמם ומעדיפים. ואז, יום בהיר אחר, הגיעה ג'.

 

ג' ואני נכנסנו האחת לחיי השנייה כשחלקנו שולחן במסגרת לימודית משמימה. היא אחת מחברותי הקרובות עד היום, שמה מקושר אסוציאטיבית לעוגות פאדג' ושיחות אל תוך הלילה, אך לעולם ועד התואר המפוקפק שדבק בה בראשי ישאר לצערי 'האדם הראשון שנגעל ממני'. כשג' שמעה על הערווה המבישה לטענתה המכסה את איברי המוצנעים, היא הגיבה בשילוב של גועל ותדהמה וקינחה במפגן רחמים כלפי הגברים שנאלצו לשאת מגע מיני איתי במצבי החריג. לא נעלבתי מדבריה. עד היום אני שומעת את זכרונות הילדות שלה מרמת השרון, על חברים שמשתפים סיפורי בלהות אחרי שחיכתה להם הפתעה שעירה בחדר המיטות לאוזני מאזינים אוהדים ומאזינות מצחקקות שמפנימות בשקט את הקודים החברתיים המשתמעים מכך. בעולמה הפנימי של ג' ערווה היא קלון, סמל לאנטי נשיות מובהקת. מפלצת דוחה המגיחה מהגוף שלנו כמו עונש שיש לבאר ולהכחיד, לא להשאיר לה זכר. אני ריחמתי על ג', והיא נטעה בי ספק.

 

את גרעין הספק שנטעה ג' השקה בן זוגי דאז, שכששמע את תגובתי המזועזעת לגילוי אודות הבחורות המסכנות מרמת השרון שחיות במרדף תמידי להסתרת מצבו הטבעי של איבר מינן, הפטיר לעברי באגביות שזו הנורמה. היסודות התחילו להתערער תחתי וחיפשתי במה להאחז,  אך ככל שחקרתי יותר כך גיליתי שהביטחון שלי לעשות עם גופי כרצוני לא יישר קו עם העולם שמחוץ לסביבתי הקרובה. הספק צמח לו לעץ מפואר שהטיל צל כבד על כל מה שידעתי עד אותה הנקודה וכשמערכת היחסים ההיא, האחרונה אליה הגעתי בשלמותי והתקבלתי בזרועות פתוחות, הסתיימה, הידיעה שאני יוצאת הדופן בחברה הפכה לנטל כבד מדיי על כתפיי והצטרפתי לעדר.

 

הצטרפתי לעדר. צילום: shutterstock

 

את צו הסרת השיער קיבלתי על עצמי בתור תוצר של החברה. בחורה צעירה שאמנם מנסה לעבוד על קבלה עצמית, אך עדיין מגדירה את עצמה ואת מיניותה דרך סטנדרטים שנקבעו על ידי האחר. אחרי עשרים ושש שנות קיום כאישה בעולם הזה, בו מצופה מגופנו החלק והעירום לספוג בכניעות כדור אחר כדור של סטיות, דרישות, פנטזיות וציפיות, אני לא יכולה שלא לתהות -  אם וכאשר תהיה לי ילדה משלי, איך אוכל להסביר לה מדוע אינה מושלמת כמו שהיא? איך אתרץ את מסכת השינויים והעינויים שעליה לעבור כדי להפוך לאישה בעצמה?

 

אני לא מתנגדת להסרת שיער ערווה. אמנם דעתי האישית היא שאיבר מין מגולח משווה לנו מראה ילדותי ולא טבעי, אך עם זאת, נורמטיבי לרצות להתאים את עצמנו לטעם בן/בת הזוג ולבחור לקחת חלק בטרנד כזה או אחר. הבעיה היא כשכבר לא מדובר בבחירה, אלא בסטנדרט שיש לעמוד בו. ג' אמנם היתה הראשונה שהביעה בפניי גועל משיער גוף נשי, אך בהחלט לא האחרונה. בחברה בה ילדות לא מעזות לאכול בפומבי, מודל לחיקוי הוא ריטוש מומצא של האישה האידיאלית הלובשת מידה אפס, מתהדרת בפרופורציות גוף שאינן ניתנות להגשמה מבחינה אנטומית ונטולת שיער גוף לחלוטין, קם דור חדש של גברים ואף נשים השוללים זכות קיום בחברה מאלו שבוחרות לשבור את הכלים ולבנות לעצמן מגרש משחקים חדש.

 

אם נחזור לפרשת הסרת התמונה מהאינסטגרם, נשאלת השאלה המתבקשת – איך הגענו למצב בו מפשעות שעירות זכו לאותו הטיפול בו זוכות תמונות פטיש של פורנוגרפיית ילדים? ובעצם, למה לא? הנהלת האפליקציה עשתה לכולנו טובה כשכיבסה את הכביסה המלוכלכת של החברה המודרנית בפומבי בנקיטת הסנקציה המבישה הזו. סוף סוף האמת יצאה לאור, שחור על גבי לבן – הגוף הנשי בצורתו הטבעית הוא מיצג אימים שיש להסתיר.