עוד מעט יהיו שוב בחירות ולצערי, במדינה שלנו, פעם אחר פעם עיקר העניין סביב הבחירות ועיקר ההתעסקות של הממשלה היא בשאלת המצב הביטחוני-מדיני. אנשים בדרך כלל יצביעו למפלגה שלדעתם תגיע להסדר עם הפלסטינים או למפלגה שתמשיך לכבוש שטחים ולדאוג לביטחון ישראל לכאורה.

 

עוד באון לייף:

 

ביטחון זאת מילה גדולה עם המון משמעות ובישראל שומעים אותה לא מעט, אבל רק בהקשרים מדיניים. חורה לי שהמונח ביטחון שייך למדינה ולא לאזרחיות ולאזרחים. ביטחון זה לדעת שיש מי שיעשה הכל כדי למנוע פגיעות בתושבים ובתושבות ושאם מתרחשות פגיעות כאלו אז יש מי שידאג לטפל בהן בצורה הטובה ביותר כדי שהנפגע\ת ת\ירגיש בטוח/ה ומוגנ/ת .

 

 

האונס בישראל הוא חוקי

החקירה המשפילה של המשטרה, הבדיקות אצל רופא נשים, המשפט האיטי והמתמשך, עונש המאסר המגוחך שהוטל על האנס, הגילוי הפתאומי שהוא בכלל חופשי והאכזבה מהמדינה - ככה נראים חייה של ילדה שבחרה להתלונן על האונס שבוצע בה. הילדה הזו היא אני

לפוסט המלא

 

אותי מעניין ביטחון אחר, כזה שלא מייחסים לו מספיק חשיבות. ביטחון כזה שלא משקיעים את מירב המשאבים כדי להגיע אליו. הביטחון שאני מדברת עליו הוא ביטחון מאלימות מינית. ביטחון לדעת שאני יכולה להסתובב ברחוב בלי לפחד שיטרידו אותי או יפגעו בי, ביטחון לדעת שאם קורה לי משהו יש לי לאן לפנות, בלי שיפגעו בי שוב ובלי שיאשימו אותי, שיוכלו לעזור לי להרגיש מוגנת ובטוחה. לצערי, הרבה ילדות, ילדים, נשים וגברים לא בטוחים מאלימות מינית ואין אף אחד ששומר עליהם.

 

אני ועוד רבות אחרות מרגישות שהממשלה מקפחת נפגעי ונפגעות אלימות מינית. זה בא לידי ביטוי בהקצאת משאבים בלתי הולמת למניעת אלימות מינית בגילאי הגן ובית הספר היסודי. במערכת החינוך בקושי מתעסקים בנושא של אלימות מינית. מלמדים את הילדים המון על הביטחון של המדינה אבל לא מדברים איתם על הביטחון האישי שלהם בבית הספר. זה בא לידי ביטוי בכך שנפגעות ונפגעי אלימות מינית לא מקבלות ומקבלים קצבאות על הנזק העצום שנעשה להן. פעמים רבות, לנפגע\ת אלימות מינית מאוד קשה לשקם את עצמה ולבנות חיים חדשים וישנן הוצאות שלאיש לא אכפת מהן. זה בא לידי ביטוי בהתנהלות של המשטרה ובתי המשפט בהם רוב התיקים על אלימות מינית נסגרים מ"חוסר עניין לציבור" או "חוסר ראיות". התיקים שכן מגיעים לבית משפט נגמרים פעמים רבות מדי בעסקת טיעון עם עונש מגוחך אחרי שהעבירו את הנפגע\ת מסכת ייסורים שנמשכת שנים וכוללת שאלות קשות ופולשניות, עימות עם הפוגע והאשמת הקרבן. עבריין המין עתיד להשתחרר מתישהו מהכלא (אם נכנס לשם מלכתחילה ולא קיבל "עבודות שירות"), יש סיכוי לא רע בכלל שיחזור לסורו והנפגע\ת נשאר\ת חסר\ת אונים ובפחד תמידי.

 

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך אני אמורה להיות מוגנת כאשר מי שאמור להגן עליי כביכול הוא בעצמו עבריין מין? קרי, שוטרים בדרגות גבוהות או נשיא המדינה לשעבר או פוליטיקאים.  

 

מבחינה כלכלית, נפגעות ונפגעי אלימות מינית בישראל מהווים נטל למדינה והיא מעדיפה להשקיע בדברים אחרים. יש ביטחון אחר שמעניין אותה והוא לא הביטחון שלי, הוא לא הביטחון שלנו. הייתי רוצה שהממשלה תשקיע בי ושתעשה הכול כדי למנוע ואלימות מינית ולטפל בתופעה, שתכיר בנפגעות ובנפגעים, שתקצה משאבים לשיקום עבריינים, שתחנך ילדים לכבד את גופו של האחר. זו המשימה של הממשלה הבאה והאמינו לי, זה חשוב לא פחות מהאיום האיראני. אולי יותר.