אני לא לובשת מכנסיים. באמת, אין לי אפילו זוג אחד במצב תקין, רק מכנסי מלצרות שחוקים עם חורים במפשעות וריח מוזר שלא יורד לעולם, שנשלפים בצער רב מדיי שנה כשהמינוס בבנק גדול מדיי. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב אני מתהלכת בגאון בחצאיות (מיני, יש לציין) וכששואלים על פשר הלבוש הבובתי כדרך קבע, אני טוענת, בצחוק וקמצוץ אמת, ש"מכנסיים זה לבנים". המציאות, מן הסתם, רחוקה מהמשפט הנ"ל והסוד מאחורי משטר ימי הביניים שלי, הכולל נעלי עקב ומברשת שיער בתיק בכל עת, הוא מצב של דריכות מתמדת, המוזנת מפחד משדי העבר שרודפים אותי. אם תמוז וחצי של לפני חמש שנים הסתירה את כובד משקלה מאחורי שכבות של בדים, מאמינה באמת ובתמים שהברכיים הן בצקות שיש להחביא, תמוז של 2015 לא מתביישת, אף לו באיבר אחד, מתנצלת מדיי יום בפני הגוף והנפש על הסיוט שהעברתי אותן בעברנו המשותף.

 

כשנתבקשתי להראות "בוצ'ה" ליומיים עיקמתי פנים. בתור תל אביבית מינקות, לא חסרות לסביות במעגל החברים שלי ומעולם לא טרחתי לסווג אותן לפי סגנון לבוש או התנהגות. עם זאת, בתהליך הטרנספורמציה לאחת, למראה החיצוני יש משמעות אדירה. לא נעים להודות באמת, אבל קיימת תפיסה חברתית רווחת הגורסת שבחורה לסבית נשית היא מושכת, מתקבלת ושוברת סטיגמות, בעוד שמי שבוחרת אחרת ומושכת לכיוון השני, "בוצ'ה" אם תרצו, מעוררת אנטגוניזם אצל גברים ונשים כאחד. כדי לבדוק איך ארגיש בנעליה השטוחות והנוחות של מי שלא חושפת את מותניה לעיני כל ומעפעפת בריסיה בתמורה לתשומת לב, פשטתי על הארון של השותפה שלי, השארתי את תיק האיפור מאחורי ועברתי למדי ב'.

 

יום א'

למרבה הפלא, מסתמן שרוטינת היציאה השבועית מאיזור הנוחות שלי מתחילה להראות את אותותיה והפעם ההתעכבות על תיעוב הלוק החדש הצטמקה לפרק זמן מינורי ובעיקר להנאה מעצם ההתחפשות. משוחררת מכבלי התיק הכבד המכיל עזרות ראשונות קוסמטיות ומלכודות מוות בצורת סכיני גילוח פזורים, יצאתי לפגוש חבר בצד השני של העיר כשבתכנון ארוחת ערב והרצאה בבר לסביות מן המניין. כשפסעתי במסלול המאולתר, חופשיה מהטרדות מגברים מחד וניסיונות לצעוד בצורה מצודדת ונשית מאידך, הוצפתי תחושת אי שייכות. הייתי צריכה לעצור לכמה דקות טובות של ריכוז כדי להבין מה לא בסדר -  פשוט לא ידעתי איך לתפוס ולהגדיר את עצמי. בשנייה שהשלתי את מדי הבובה איבדתי את תחושת הנשיות. מהצד השני גם גברית לא הרגשתי, הרי, ובכן, אני לא גבר. וכך, בהינף מגף צבאית, מצאתי את עצמי נזרקת לחור השחור בצורת הדיון עם עצמי על הגדרת הנשיות. אני אישה, אז למה כשאני לא עומדת בצו מסויים אני מרגישה מופשטת מהנשיות שלי?

 

לפני ואחרי

 

שיחת טלפון מחברה טובה קטעה את חוט המחשבה הסבוך הנ"ל ויחד איתו את התוכניות לאותו הערב, עם הקפצה לאיכילוב למקרה חירום. בהמולת חדר המיון, בו תחושת זמן מוחלפת בבהייה באורות הפלורסנט המסנוורים, שכחתי שהשארתי את הנשיות שלי מקופלת בארון בבית. נזרקתי בחזרה לניסוי אי שם בשתיים בלילה, כשישבתי מחובקת עם החברה הפצועה (קל מינוס, אל דאגה) על המיטה שהוקצתה לה, מחכות שהזמן יעבור והבדיקות יחזרו. החולה שישב על המיטה מולנו, צעיר שריסק את הברך שלו במשחק כדורגל עם חברים, בהה בנו בחצי חיוך סוטה שלא יבייש מציצן בגן ציבורי אחרי רדת החשכה, ושאל – "מה, אתן כאילו ביחד?"

 

באותו לילה למדתי שאיכילוב הוא האומן 17 החדש, עם עמודי אינפוזיה במקום סטיקלייטים. זה אמנם לא בר הלסביות אליו פיללתי להגיע כדי לזכות להרגיש נחשקת ע"י בנות המין היפה, אבל בחורים שהתנהגו כאילו ירדו לגיחה קצרה מצמרות העצים רק כי עדיין לא הבשילו הבננות לארוחת הערב, לא היו חסרים בנוף. כשהם שמעו מהכדורגלן הצעיר על נטיותי המיניות (נכנסתי לדמותי וסיפרתי לו בגילוי לב שאני לסבית) היה להם הרבה מה לומר, או לפחות להציע. ישבנו לשיחונת, בה כולם הגיבו בפה פעור למשמע הידיעה המונפצת שמעולם לא הייתי עם גבר והחליטו להסביר לי את דעתם מכמה חזיתות. קודם כל חבל עליי, כי אני יפה. כשהם סיימו להצטער עבורי, נתמלאתי פחד מפני הבשורה שאלוהים בוודאי לא מרוצה ממני ואולי אפילו מתבייש. לסיכום, חמושים בחצי החיוך הספק סוטה ספק סתום שלמדתי להכיר כפרצוף "לא, היא לסבית!" של מהגברים בארצנו, הם הציעו את עצמם כמזור, כמובן לאחר שהגיעו למסקנה החד משמעית ששורש הבעיה היא שמעולם לא קיבלתי זין.

 

יום ב'

בבוקר היום השני, אחרי שאיכילוב הוכיח את עצמו כלא יותר ממועדון גרוע ללא סלקציה, קמתי שטופת מחשבות. הבחורים מאתמול, נטולי כוונות רעות ככל שיהיו, היו חצופים מהמעלה הראשונה. אמנם הייתי צריכה זמן לעבד את הדברים שנאמרו, כיוון שלא מדובר באג'נדה שאני מחוברת אליה עד כדי שליפת עמדות בשידור חי, אבל העובדה שהם עברו את הגבול התבהרה לי יותר ויותר בכל פעם שהרצתי את השיחה שוב בראשי. ניסיתי לדמיין את עצמי ניגשת להומו שווה ברחוב ומסבירה לו שהוא לא ידע ואגינה טובה מימיו ועכשיו הבעיה שלו אמורה להיפתר.

 

הצלצול הגואל, בצורת השעון המעורר של  שותפתי לדירה, הושיע אותי מהישאבות למערבולת ההלם מהחוצפה של הגברים בחברה שלנו. שמתי אותם על הולד לטובת ההכנות ליום השני שלי כ"בוצ'ה", היום בו מצאתי זוגיות. הבחירה הראשונה שלי, לה הצעתי חברות ברגע שבו הוטלה עליי המשימה אי שם בשבוע שעבר, היא א'. א' היפהפייה ואני חולקות דירה, בגדים, תכולת מקרר וחתולים כבר שמונה חודשים. שמונה חודשים בהם היא לימדה אותי לעשות ספורט ואני הכנסתי לחייה את החסה והסלק. כשאני מתבכיינת על שטויות אני זוכה ממנה לנאומי מוטיבציה קשוחים, כשהיא יוצאת מהבית היא עוברת ביקורת אודם ונעלי עקב וביחד אנחנו מנצחות כל שברון לב מבחור אקראי. את היום שלנו כזוג מן המניין החלטנו לנצל כיום סידורים וקניות טרום פורים ואחרי שהיא הלבישה אותי ואני אותה, יצאנו מהבית שלובות ידיים ומלאות גאווה.

 

עם א', בת הזוג הפיקטיבית שלי

 

כשהתהלכנו ברחובות תל אביב, מלבד אותו החיוך המטריד שנמרח על פניהם של אחד מתוך שלושה בחורים שחלפו על פנינו והפעם לווה בנעיצת עיניים עד כדי יציאתן מארובותיהן, שום דבר דרסטי לא קרה. בעצמי מעולם לא בהיתי בזוג חד מיני שחלף על פני ברחוב, וכך לשמחתי גם רוב תושבי העיר. כשגמענו, שלובות ידיים, את רחוב קינג ג'ורג' בדרכנו לסנטר, הבנתי לראשונה את משמעות המילה "גאווה" בקונטקסט היחסים החד מיניים. בנאלי וקיטשי ככל שזה ישמע, הרגשתי גאה ללכת עם בת זוגתי בעיר בה השמש זרחה על אהבתנו הפיקטיבית ולא שלחה אותנו לממש אותה בסוד. הפחד שלי לא להתקבל בחברה כחלק מזוג חד מיני היה כל כך אמיתי כשפסענו על אותן המדרכות עד שהרגשתי בחילה כשניסיתי לדמיין את המציאות של הזוגות שחיים את המציאות הזו מסביב לשעון בערים פחות ליברליות.

 

כשראינו שככל הנראה לא נעבור חוויה מטלטלת בתור זוג לסביות, פתחנו בשיחה כמעט עם כל מי שנקרה בדרכנו. מצעירי וצעירות תל אביב למדנו שהסטריאוטיפ של בוצ'ה כולל שיער אסוף בצורת גולגול ממש גבוה והליכה יותר גברית. תוצאות הסקרים גרסו שלבד אני לא נראית לסבית, אבל שלובת ידיים עם א' מן הסתם כן, מה שהדליק את רוב הגברים. תושבי האיזור לא הנידו עפעף למשמע שגרת חיינו כזוג בעוד שתגובות אורחים מערים רחקות נעו בין סקרנות לעיוות פנים לא רצוני והבלחת פנינים שמנסות להחזיר אותנו לדרך הישר דרך הצעת איבר מין זה או אחר כתרופה.

 

וככה אני נראית בחיים האמיתיים

 

בסוף היום כבר ויתרתי על הפאסון וקפצתי מאושר כשמצאנו בגדי גוף יפים לתחפושת, שיחקתי בשיער ומיררתי בבכי כשהתחיל לרדת גשם והרטיב לי את הפוני. לפתע, ברגע אחד בו רצנו הביתה בגשם בנחלת בנימין, שרות שירים וצוחקות, מועדות על שקיות הקניות המשתלשלות לנו מהידיים, הצלחתי לתפוס את הסיטואציה כמו מחוץ לעצמי ולראות שתי בחורות צעירות מלאות חיים וצחוק, רצות כמו ילדות ונהנות אחת עם השנייה. א' רצה בנעלי העקב שלי ואני במגפיים שלה, השפתיים שלה היו משוחות באודם והפנים שלי היו לחלוטין נקיות מאיפור והפרטים האלו איבדו כל חשיבות שהיא. ההגדרה הזו, בוצ'ה, הפכה ממונח מגדרי בעיניי לארבע אותיות. הרגשתי משוחררת.

 

מיומיים כלסבית 'בוצ'ה' לבושה בבגדים שלא צועקים נשיות יצאתי הלומת רגשות. כשנפטרתי מהמבטים הרעבים ברחובות זכיתי למבטים חדשים, של גברים אחרים, שמשתמשים בך כפנטזיה במקרה הטוב או בוחרים להתעמת איתך בפולשנות על הבחירות המרות שלך במקרה הרע. גיליתי שאני בעצמי מסגרתי את אותן הנשים הבוחרות לבטא את עצמן מבחינת לבוש בצורה השונה ממני בתוך גבולות של חוסר סובלנות. למדתי על בשרי שגם בתל אביב, פלורליסטית ככל שתהיה, הסוטים מדרך הישר זוכים לתזכורת מתמדת משדה הקרב שהוא החיים שלהם ולעולם לא באמת שוכבים על מי מנוחות.  

 

לניסויים הקודמים של תמוז קולבר:

מוסד הניסויים: כשחילונית הופכת לדתייה

מוסד הניסויים: כשאישה יושבת לבד על הבר