אין אחת בדור שלנו, ילידות שנות השמונים פלוס-מינוס, שלא הושפעה ישירות ממורשת הנסיכות של דיסני. כולנו גדלנו על הסרטים, המרצ'נדייז והשירים ולכל אחת יש נסיכה שהיא מזדהה איתה או אוהבת במיוחד. אנחנו גם הדור שזכה להכיר את הנסיכות החדשות, בל, אריאל ויסמין שהיו (עבור דיסני) "אקזוטיות" ושברו מוסכמות – כמובן שהן בסופו של דבר התחתנו עם נסיך, אבל אלו היו נישואין מתוך אהבה.

 

יסמין - מז'אנר הנסיכות האקזוטיות. צילום מסך 

 

אחריהן הגיעו פוקהונטס, אזמרלדה ומולאן ששברו מוסכמות במובן הפוליטי, אבל עדיין זכו לסוף הטוב שתמיד תמיד מגולם כגבר ונישואין.

 

פוקהונטס - שוברת מוסכמות. צילום מסך

 

עם השקיעה הכלכלית של דיסני הם ניסו ליצור נסיכות שיתאימו לילדות של שנות ה2000 כטיאה (הנסיכה שחורה הראשונה של דיסני) ורפונזל. אבל גם שם, כרגיל, אי אפשר בלי גבר שיניע את העלילה ושיציל ויאהב את הנסיכה בסוף. ואז הגיעו פיקסאר, פעם המתחרים הצעירים והבועטים והיום כמעט הבעלים של דיסני, ושינו את התמונה – בתחילה עם מרדית' האמיצה, שבפעם הראשונה מנהלת עלילה מתוך סירוב להינשא ותוך פתירת יחסיה הסבוכים עם אמה, וכמובן, גולת הכותרת והאובססיה של ילדות, נערות וכן, גם נשים בוגרות – פרוזן. אני מודה שאני והשותפות שלי החלטנו לצפות בסינדרלה בעיקר בגלל הסרטון החדש של פרוזן לפני הסרט עצמו (שווה את הכרטיס).

 

לאור הדברים האלו והשינויים שחלו בתרבות הפופ, עם המעבר לאנימציה שהיא לרוב יותר צינית, מצחיקה ובועטת מסרטים עם שחקנים בשר ודם, היה מאוד מוזר לראות את העיבוד החדש של סינדרלה. לאורך כל הסרט לא הבנתי באיזה שנה חושבים שאנחנו נמצאות בדיסני. אם הייתי רואה את הסרט הזה עם הבת או עם הבן שלי הייתי יוצאת החוצה, כן, עד כדי כך.

 

בשם הנוסטלגיה שאנחנו מרגישות לנסיכות דיסני שלנו אנחנו עלולות לקחת את הבנות והבנים שלנו לסרט הזה ולהתעלם מהמסרים הסופר שוביניסטיים שלו. בסרטי אנימציה את עוד יכולה להגיד לעצמך שהגוף שלהן הוא בלתי אפשרי בפרופורציות שלו בגלל שמדובר בציור. אבל פה דחסו את לילי ג'יימס, שמשחקת את סינדרלה, למחוך כל כך הדוק שאני מקווה שלא נגרם נזק בלתי הפיך לאיברים הפנימיים שלה. אמנם הדמות אותה היא מגלמת היא התגלמות הנאיביות והילדותיות אבל כל זה מגיע בתוספת מחשוף מתוחזק בפוש-אפ. לעומת בובה לא פרופורציונלית כמו ברבי או ציור של אישה רזה בצורה לא ריאליסטית, לבואו לכפוף גוף אמתי, בשר ודם לתוך הסטנדרטים שאלו יצרו זה משהו מזיק הרבה יותר. וזוהי רק נקודה אחת במכלול המיזוגניה שמודגמת בסרט הזה.

 

היחסים בין הנשים מוצגים כיחסי שנאה, קנאות ואלימות. יש רק שני סוגי נשים בסרט - האישה הטובה – בתולית, תמימה, ילדותית ומונעת אך ורק על ידי מעשים של אחרים; והאישה הרעה שהיא מניפולטיבית, חמדנית, קנאית שעושה שימוש במראה שלה. השנאה של האם החורגת (קייט בלנשט; שאני לא מצליחה להבין איך הסכימה לתפקיד הזה) מוסברת בסרט אך ורק בגלל שהיא רעה וסינדרלה "טובה, תמימה ויפה". המסר שמועבר על ידי דיסני הוא לגבי איזה אישה "נכון להיות"– לא אחת שלוקחת שליטה על החיים שלה.

הגברים בסרט, ולא משנה כמה מועטות השורות שלהם, מציגים מגוון תכונות אופי, כולן מקדמות עלילה ומגוונות. ועדיין, אלו רק שחקני המשנה בעוד הדמות הראשית משננת את המשפט האחרון של אמה המנוחה "תהיי אמיצה ונדיבה" שוב ושוב ותלויה במעשים של אחרים. האקט האמיץ היחידי שראינו את סינדרלה עושה זה לרדת מעליית הגג המרופטת שלה עם בגדיה הישנים ופניה נטולות האיפור – שומו שמיים - אל הנסיך. עם מי אנחנו אמורות להזדהות? עם הדמות שמעוררת בך נעה, במקרה הטוב, בין רצון לקחת אותה לשיחה רצינית על החיים שלה ובמקרה הרע, לסטירת לחי?

 

קייט בלנשט בתפקיד האם החורגת הקלאסית. צילום: יח"צ

 

יש הרבה סרטים כאלו, אני לא אומרת שלא. אבל הסרט הזה מסוכן בגלל שעטפו אותו בכל הדברים שגורמים לצופה לשכוח את המסר שהוא מעביר. קל להיסחף לאווירה של נוסטלגיה בה הסיפור היה פשוט, הרומנטיקה והתפקידים ברורים לכולם. הבגדים ההורסים (החלק הכי טוב בסרט) והחלום למישהו שידאג לך, בלי שתעשי כלום חוץ מלסתום ולהיות יפה. זה כל כך יותר פשוט ממה שאנחנו צריכות לעשות היום.

 

אל תתנו לנוסטלגיה לעוור אתכן, הסרט הזה הוא לא תמים וכמו-פעם. הוא שמרני ומסוכן, מחזיר אחורה את כל ההישגים של הדמויות שאנחנו כל כך אוהבות – ושהיו הרבה יותר מילדה-אישה-סתומה (בלי להעליב אף אחד) בשמלה מסתובבת.

 

אחת הילדות שישבה מאחורי שאלה את אמא שלה "זה סיפור אמיתי?". לא שמעתי את התשובה שלה, אבל אני יכולה רק לקוות, קיטשית שכמוני, שהאימא ענתה לה שאולי דיסני היו רוצים שזה יהיה סיפור אמיתי אבל זה לא. האושר שלך יכול לנבוע רק מעצמך ולא מאף אחד אחר. אל תחכי שאחרים יניעו אותך, הניעי את עצמך. את לא צריכה אף נסיך שיכתיר אותך, את מלכה גם בלעדיו.