ביום שלישי שעבר לקחתי כדור נגד בחילה - בעצם שניים בשביל הרוטציה - ניגשתי לקלפי, והצבעתי למחנה הציוני. לא שלרגע אחד האמנתי במנהיגות של הרצוג או שותפתו לבני. להפך, שניהם מעוררים בי סלידה וחוסר נחת, אך מפלגת העבודה היתה ברירת המחדל היחידה שלי היות וחלק מחבריה מחזיקים בערכים הדומים לשלי.

 

עוד באון לייף:

·         האישה עשתה את שלה, האישה יכולה ללכת

·         הכנסת ה-20: חברות הכנסת החדשות

·         נשים יכולות למנוע את המלחמה הבאה

 

אבל זרם התגובות מרגע היוודע תוצאות האמת של הבחירות הזכיר לי מי אני. פרצופם האמיתי החשוף של חלק משותפיי למחנה השמאל, אילץ אותי לחשוף גם את "פרצופי האמיתי" ולהצהיר – "הם" זה אני. "הם" הם אותם ניאנדרטלים שהוזמנו לשתות ציאניד, לפתח לוגיקה, להפסיק לנהוג כאישה מוכה שטופת מוח, לחדול מנישוק קמעות ועבודת אלילים, להמשיך להירקב במסדרונות בית חולים, ללכת לעזאזל או חזרה למרוקו - מה שיותר קרוב או חם - ולהפסיק לנהוג כעדר אמוציונלי נושא תג "מחל".

 

בקרב אחיי השמאלנים יש הרבה כעס, אכזבה, זעזוע, רצון לנקמה, ודברים נאמרים בלהט היצרים. אני שמחה לראות שגם הם מתלהטים לפעמים, גם אם זה לא בטיסה לוורנה או בלובי של מלון אילתי.

 

אדם יכול לעשות כברת דרך ארוכה משורשיו, אידיאולוגית, גיאוגרפית, אמונית, התנהלותית, אך שורשים הם כמו רצועה כרוכה סביב צוואר  - יש גבול למרחק שניתן לעשותו לפני שהרצועה מושכת או נמשכת חזרה ותמיד מזכירה מאיפה באת ומי אתה. השורשים שלי, או לפחות חציים - אבי, הם אותם אנשים שיש מי ששונא אותם ומזדעזע מהם במיוחד, אנשים שהצביעו בעבר בהווה ויצביעו גם בעתיד "מחל".

לא דיברתי עם אבא שלי על הבחירות ועל ההצבעה שלי. זו לא פעם ראשונה שאני מצביעה למפלגת העבודה, אך כפי שאני מעדיפה לא להזכיר בפניו שאכלתי ביום כיפור, למרות ששנינו יודעים שזו האמת, כך אני מעדיפה לא לפגוע בו עם סיפור על בת שבוחרת עבור מפלגה שיש לו היסטוריה מדממת איתה.

 

מה הכעיס את הכועסים כ"כ הפעם, אתם שואלים? הרי זו כבר הקדנציה הרביעית של נתניהו כראש ממשלה, והשלישית ברצף. התשובה לכך היא שבבחירות האחרונות הם הרגישו את זה קרוב מאי פעם. הסקרים, שהפכו למדע ה"ווישפול טינקינג פוגש את האנשים שמתביישים לבחור ביבי בטלפון אבל לא בקלפי" - הראו פער לטובת המחנה הציוני. בוז'י הרצוג חבר לציפי לבני ולדף המסרים של יועציו, ששכנעו אותו ואותנו שאם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז, ולא כמשל - זה חייב להיות ראש הממשלה הבא.

עיתונאים יצאו כהרגלם לשוק, לפריפריה ולמפעלים בסכנת סגירה וחיפשו מזרחים שישבעו בבבא סאלי שהפעם הם בטוח בטוח לא שמים ביבי בקלפי.

הכל נראה כ"כ מבטיח, ועכשיו החלום נשבר. איזו מדינה יפה יכולה הייתה להיות פה היום אילו בוז'י היה מנצח במציאות ולא בסקרים. אוטופיה שווייצרית.

מי שראה ממשלה או שתיים בעבר ומתיימר להיות רציונלי, יודע בוודאי שאין שינויים מרחיקי לכת וקסמים שמצמיחים כסף, דיור, ביטחון, שלום ואחווה בין לילה, אלא תהליכים ביורוקרטיים, קואליציוניים וסזיפים שמייצרים לרוב מגמות חשובות אך לא מהפכות. אבל למה להרוס חלום ילדותי.

 

השונאים והמאוכזבים החליטו שדי. אם אבי, מר ונונו, וחבריו בחרו שוב במי שפגע בהם, אז הם ברוגז. בוכים ומקטרים כמיטב המסורת של הצד שכנגד. אין להם יותר אוזן קשבת למסעודה משדרות ולצרותיה, הם לא מתכוונים לתרום קילו סוכר לבן לשום עמותת סיוע לעניים ליכודניקים בפסח, והם לא רוצים לשמוע מצביעי ימין בוכים על ילדיהם שוודאי ימותו במבצע המטופש הבא. טיפוסי הזגורי האלה פשוט לא יודעים מה טוב בשבילם. שומרים טינה לשלטון מפא"י ההיסטורי כבר עשרות שנים, כאילו היה מדובר בטרגדיה בסדר גודל של נכבה.

 

האמת היא שהשמאל השורשי, הפוליטי, האידיאולוגי לא פספס עד היום שום הזדמנות להעדיף כל אדם, טיעון ומטרה על פני אחיו המזרחים. אהבת אדם, זכויות אדם, ושיוויון לכל הם ערכים נעלים, אך בחיים פרגמטיים יש תיעדוף. ובתיעדוף של השמאל, אין פליט אריתראי, עקור פלסטיני, או ישוב בדואי, שלא עקף אותנו המזרחים. את ההכלה, ההבנה, האמפטיה, ההכאה על חטא והאהבה שהם הציעו לכל מי שהקדים אותנו ברשימה, הם לא הצליחו להציע לנו, ויש על מה.

מי שמגלה רגישות לרחוק לו, כדאי שיגלה רגישות גם לקרוב.

כמות ההתנשאות, הפטרונות, הצביעות והגזענות של מי שמתיימר להיות נאור וליברלי הופכת את ההתיימרות למגוחכת. השנאה היוקדת לנתניהו נראית לעיתים כזו שמחביאה שנאה רחבה הרבה יותר כלפי מי שממליך אותו. אלו שגונבים והורסים את מדינת המופת המערבית שהייתה אמורה להיות פה.

 

יש אנשים שמסתובבים עדיין בתחושה שהם טובים מאיתנו. הם לא. רציונל מנצח לא היה שולח את יאיר גרבוז לנאום בעצרת השמאל ולהבקיע גול עצמי כדי לקבל קריאות התפעלות מאחורי הקלעים מ"עמוס עוזים"; רציונל מנצח לא היה שולח דווקא את בוז'י להנהיג את הגוש ברפיסות חסרת בשורה; רציונל מנצח לא היה שולח את אבירי הדמוקרטיה לרטון על בחירת הרוב. הבנת המציאות שלכם אינה עדיפה, ההומניות שלכם אינה עומדת במבחן בוזגלו, תפיסות הקידמה שלכם אינן מנצחות. 

למצביע שמאל יש "מורשת" ולמצביע ימין "מסורת". בכל מקרה, בשני המחנות הרוב מצביע באופן שבטי, אמוציונלי ובדרך שקשורה לזהות ודימוי יותר מאשר לאידיאולוגיה. בישראל  2015 יש אנשים שמזועזעים וסולדים מדיבור על מתח ופער עדתי. המציאות מראה ששתי מדינות לשני עמים היא סיסמה שאולי תתאים יותר לפער בתוכנו.

 

אך לאט לכם עם החגיגות, אחיי בימין. גל השנאה והגזענות שלכם לא זוכה להקלות רק בגלל העוולות שמנגד. מי שמגלה רגישות לעצמו, כדאי שיגלה רגישות גם למוכי גורל לידו. מחשבות על קדנציה נוספת של נתניהו מדכדכות אותי עד לכדי התבצרות באדישות והיתלות בנחמה שהחיים אינם נצח. על פי כל החישובים, שעתכם היפה בקואליציית ימין-דתיים-חרדים, הגיעה. בהצלחה עם ההתמודדות עם בידוד מדיני, חרם כלכלי, לחץ דיפלומטי, וסתם איום על עתיד למדינה יהודית ציונית ומוסרית לאזרחיה ולאלו שמעבר. אתם ברשות עצמכם.

אני אמתין ליום שתקום פה מנהיגות אמיתית, נטולת התנשאות, מעוררת תקווה, רודפת צדק, שתעניק לנו תחושת מטרה וגאווה משותפת.