בעידן שבו דאעש משחררים תדיר עוד סרטון שבו הם עורפים ראש למישהו, צפייה בראיון עם עבריין מין ישראלי הופכת להיות אירוע תקשורתי כמעט מרוכך. כך הרגשנו כשצפינו בשבוע שעבר ב'עובדה' בארז אפרתי, שהתראיין רגע אחרי ששוחרר מהכלא במסגרת שחרור מוקדם. זה היה כל כך נורמאלי עד שזה "הרדים" את הצופים והוביל אותם לאט אבל בטוח למחוזות האמפתיה לאיש, שסיפר עד כמה קשה לו לחיות עם עצמו והביע התנצלות גלויה על האונס. כמעט סלחנו לו, או העברנו ערוץ כדי לחפש קצת אקשן במקום אחר.

 

עוד באון לייף:

 

כשעיתונאי מחליט לראיין עבריין מין, ייתכן שהוא עושה זאת בניסיון להבין את המכאניזם של הרוע, לתת בו סימנים. הוא גם ירצה לבדוק האם האיש עבר תהליך וכיום מודה במעשיו ומתנצל עליהם. בראיון עם אפרתי קיבלנו גם מזה וגם מזה: הכתבה עליו הביאה כל מיני עדי אופי כמו פסיכולוג שבדק את אפרתי, בת זוגו וכו' ששרטטו את דמותו של "אדם מהיישוב שביצע עבירה חמורה" וכזה שרוב חייו "היה בצד של הטובים". כך נוצר מן פסיפס של דמות שהפכה בעצם לקורבן בעצמה, לא פחות מהנפגעת, האם בצדק? ואולי אנס הוא איש שחילל את גופה של מישהי בברוטליות וכך צריך להתייחס אליו, גם אם הוא מביע חרטה?

 

רוב חייו היה בצד של הטובים. ארז אפרתי. צילום מסך מתוך 'עובדה'

 

בסרט תיעודי חדש בשם 'בתה של הודו' שמביא את גרסתו של אנס באונס קבוצתי אכזרי שבוצע בבחורה הודית קל לנו הרבה יותר לשנוא את האנס ולסלוד ממנו. מדובר בגרסה שבה לא רק שאין חרטה, אלא יש האשמה גלויה של הצעירה. "נערה הגונה לא צריכה להסתובב בתשע בלילה. נערה אחראית יותר לאונס מאשר בן. בן ובת אינם שווים", אומר האנס, מוקש סינג, על פי ידיעה שפורסמה בנושא ב'מעריב'. הוא אף טוען כי הם (חבריו והוא) ביקשו "ללמד אותה לקח". "כשהיא נאנסה, היא לא הייתה צריכה להתנגד", הוסיף, ?היא הייתה צריכה להישאר בשקט ולאפשר את האונס. לאחר מכן הם השליכו אותה אחרי 'שסיימו', ורק פגעו בבחור?.

 

בעקבות המסרים הקשים המובעים בו, הסרט נאסר לשידור בהודו. מה בין התבטאות ברוטלית של אנס הודי לבין ההתנצלות הגורפת של אפרתי בסרט שכן הותר לשידור? גם אם אפרתי אכן מתנצל, והסרט שלו מוגש לצופה בצורה יותר 'נקיה' ואפשרית לעיכול, הוא מאפשר מציצנות על אפרתי כעבריין ששוחרר מהכלוב, ותו לא.

 

 

החוצפה הבלתי נסבלת של חנן גולדבלט

מבחינתי חנן גולדבלט מוזמן לסדר סחורה באיזה סופר נידח או לנקות רחובות או לפתוח עסק לממכר דגים. לא ממש מעניין אותי מה הוא יעשה עכשיו עם החיים שלו. מעניין אותי מה הוא לא יעשה או יותר נכון - מה לא ניתן לו לעשות

לטור המלא

 

עו"ד ליאת קליינמן, יועצת משפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית מסבירה: "לא עלה מהריאיון עם אפרתי שום מסר מרתיע לעברייני מין אחרים, רק במה לעבריין, דקה אחרי שהשתחרר מהכלא, לבוא להתנצל. זאת, בלי לשאול אם המתלוננת רוצה בכך והאם הכתבה לא פוגעת בה. האופן שבו זה נעשה השאיר טעם רע כי לא עשו פה משהו מעמיק. לא היתה פה עיתונות אמיצה ולא הלכו על מסר מרתיע, אלא התעסקו בחיים הפרטיים שלו וכיצד הנפגע משלם את המחיר מהסיפור. נכון שבמקרה של עבירות מין מדובר בטרגדיה לשני הצדדים, אבל חשוב לזכור שיש צד אחד שעושה את המעשה. ליצור סימטריה בין שני הנזקים זה לא הוגן וממש פוגעני בפני עצמו.

"אנחנו עדיין חיים בחברה שברובה מאשימה קורבנות. הנטייה הטבעית היא לעמוד לצידו של הנאשם ובתוך הסביבה הזו אם תקשורת מראיינת ונותנת במה לפוגע זה כמובן יפגע באינטרס הציבורי ובקורבנות עבירות המין עצמן".

 

ואכן, יש לזכור שבתווך, בין הצופים והמזפזפים למיניהם, יושבות גם נשים שעברו תקיפה מינית על בשרן. לא רק הקורבן של אפרתי, אלא כל אחת שעברה תקיפה מינית ומאז, החיים שלה כבר לא נראים אותו הדבר. מה מרגישה מישהי שתפתח טלוויזיה ותראה את האיש שביצע בה את הנורא מכל מתראיין?

 

כך למשל אודליה כרמון, מי שכונתה בזמנו בתקשורת 'א' ממשרד התחבורה', ומי ששימשה עדת השיטה במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. כרמון, בעצמה יועצת תקשורת במקצועה, מבינה את הפוטנציאל בראיון עם דמות כמו אפרתי מבחינה תקשורתית:"אני מחלקת את הסוגיה לשני היבטים: אני בהחלט מבינה את הפן העיתונאי, הסקרנות והפוטנציאל לרייטינג בלראיין מישהו כזה בניסיון להבין כיצד התדרדר מלהיות מאבטח של הרמטכ"ל לעבריין מין. אך מבחינה אתית, יש לראיין אדם כזה רק אם ניתנת במסגרת הכתבה נציגות שוות ערך לקורבן או למישהו מטעמה".

 

מבינה את הפוטנציאל בראיון עם דמות כמו אפרתי. אודליה כרמון

 

"על התקשורת לנקוט בכל מיני מאפיינים של רגישות", מסכימה עו"ד קליינמן, "למשל ליידע את הנפגעת לפני שידור הסרט כדי שתוכל להחליט שלא לפתח את הטלוויזיה ובוודאי שלא לאפשר לאנסים להיות גיבורי תרבות, כי זה בעייתי מאוד. צריך להקפיד שחופש הביטוי לא ייצור פגיעה הן בקורבן והם בשיח החברתי על אלימות מינית. במצב של היום, התקשורת עדיין לא הפנימה שהיא צריכה להיות ממוקדת בנושאים האלה".

 

בעולם אידאלי, מבחינת כרמון, יש להגביל בכלל ראיונות שכאלה: "במה לרוצחים, אנסים וסוטים הייתי בוחרת לצמצם לפורומים מקצועיים בלבד. בעיני, כן צריכים לשמוע את הדעה של האנס כדי להיכנס לראש שלו וזה ראוי להישמע בפורומים של סטודנטים לקרימינולוגיה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית וכחומר לכתבי עת מקצועיים של התחומים הללו. אבל הייתי מעדיפה שלא לתת להם במה בתקשורת המונים, כך שיעוררו סקרנות ותקום להם עדת מעריצות מופרעת. לכן, אלה לא אנשים שאסור להם להשמיע את קולם אלא להפוך לסוג של עכברי מעבדה כדי ללמוד כיצד לטפל ולהתייחס אל מקרים כאלה בעתיד".

 

"לא מעניין אותי לשמוע מה יש למשה קצב להגיד"

ומה קורה כשהאיש שפגע בך הוא איש ציבור מפורסם? כרמון עצמה נאלצה להתמודד עם הדילמה אם לצפות או לא לצפות בשידור נרחב על משה קצב מהשנים האחרונות. כרמון: "זכותה של התקשורת לשדר כתבה על משה קצב, כי אי אפשר להתעלם מהעבודה שמדובר בדמות ציבורית, באיש שהיה נשיא המדינה ועל כן לציבור יש עניין בו, איש שכעת משלם את חובו לחברה. התקשורת יכולה לבחור לשדר זאת, גם אם זה לא נראה לי אישית".

 

ומה בחרת בזמנו, לצפות במשדר על קצב או לא?

"בחרתי שלא לצפות. אני לא צריכה להקשיב למה שיש לקצב יש להגיד, לא מעניין אותי לשמוע ממנו דבר, חוץ מהחרטה שלו על מעשיו. בעיני, רק אם יביע חרטה, יש מקום לאפשר לו במה".

 

ומה דעתך על הסרט הדוקומנטרי על הודו ככזה שנותן במה לאנס שלא רק שלא מתחרט אלא גם מאשים את הקורבן?

"אני לא מכבדת יוצרים שלמען הפרובוקציה והרייטינג מוותרים על אמות מוסר אתיות".

 

גם רותם אלישע, נערה שחוותה בעצמה תקיפה מינית ויצאה באומץ ובגלוי וסיפרה על כך, לא מתכוונת לצפות בסרט ההודי בשל מסריו הבעייתיים בעיניה. "בסרט יש האשמה של הקורבן ותחושת האשמה היא אחד התסמינים הכי בולטים אצל קורבנות תקיפה מינית. גברים שייצפו בסרט כזה יכולים לקבל לגיטימציה לאנוס והנפגעות עצמן ייראו את זה כאשמתן וייבדקו מה לא בסדר איתן. תמיד הרי אומרים: 'למה היא התלבשה ככה', 'למה עשתה ככה', גם בפרשיית אייל גולן שאלו למה הנערות הלכו לשם. במקום לטפל בבעיה ולחנך לא לאנוס ולא להטריד זה ייצור אפקט הפוך. זה נכון שיש את חופש הביטוי, אבל יש גם את החופש ללכת בביטחון שהוא הרבה יותר חשוב".

 

אלישע סבורה שמה שייקבע אם ראיון או סרט עם עבריין מין ישודר או לא, הוא התהליך שעבר התוקף: "אם מדובר בלתת לתוקף במה חיובית כדי להראות כמה הוא מסכן, אז לא כדאי לשדר את זה. אם האנס אכן עבר שיקום- אולי כן כדאי להראות את הצד הזה", היא מסבירה.

 

לא לתת לתוקף במה חיובית כדי להראות כמה הוא מסכן. רותם אלישע

 

כמי שעברה על בשרך, מה זה עושה לך לראות אנס מתראיין?

"אם בראיון מראים אנס באור חיובי, זה חורה לי למרות שזה לא מי שפגע בי כי זה טריגר שמחזיר אחורה ופוגע בכל נפגעת של תקיפה מינית. אם הוא מביע חרטה בראיון, זה נותן תקווה שהוא לפחות לא יחזור על זה שוב. מקווה שמישהו כזה יכול להשתנות אבל זה לא בהכרח נכון".

 

מה שחורה לאלישע, היא הדרך שבה מוצגים בתקשורת עברייני מין או כאלה שנחשדו בעבירות מין, שהינם אנשים מפורסמים: "תמיד מראים אותם ככאלה שהקריירה נפגעה להם. זה מה שקרה עם קצב, אייל גולן, הראו אותם כמסכנים בסופו של דבר".

 

גם עו"ד קליינמן ליוותה קורבנות תקיפה מינית שהתלבטו האם לצפות בראיון אם התוקף או לא: "חלקן בחרו לצפות, וחלקן לא, כל אחת בהתאם ליכולת שלה ולמצב הנפשי שלה. לא חסרו מקרים שבהם בחרו להשתלח בקורבן ולהציג אותה באור בעייתי מבלי שיכולה להגן על עצמה וזה כמובן דבר שהוא קשה עבור אישה שגם ככה עסוקה בשיקום החיים שלה".

 

אישה שהחליטה כן  לצפות, כיצד היא נימקה את החלטתה?

"אישה תצפה בראיון כזה כדי לשמוע מה נאמר עליה ובשביל יכולת להתגונן כחלק מהצורך באיזושהי שליטה, היות ואחד המאפיינים היותר רווחים של הפגיעה המינית היא תחושה של אבדן שליטה. הצורך פה הוא להיות מעורבת בתהליך. לעומת אלו שבחרו כן לצפות, ישנן נשים שאפילו לא מסוגלות להגיע לבית משפט בגלל הקושי שלהן במפגש עם הפוגע ועם החוויה שהרסה להן את החיים. אין בידינו המלצה חד משמעית מה כדאי, אנחנו נמצאים פה כדי לעזור לכל אישה עם ההחלטה שלה".

 

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל:

קו חם לנשים: 1202

קו חם לגברים: 1203

24 שעות ביממה