עד יום הולדת 38 שלי, ה-20.4.2010, הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים, ובאותו יום בצהריים הבנתי שהזכות שלהם לחיות נלקחה מהם. זה פשוט בלתי נתפס להורה לאבד את שלושת הילדים שלו, ועוד שאבא שלהם, הגרוש שלי, רצח אותם בדיוק ביום ההולדת שלי.

 

שלושה חודשים אחר כך התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הקשה מכל, אם הייתי באמת פעם אמא. לא שכחתי אותם לגמרי אבל שכחתי הרבה חוויות עבר שלנו. זה התחיל להפחיד אותי והחלטתי לכתוב יומן זכרונות, שלימים תורגם לספר שעומד לצאת בחודש הקרוב. חצי שנה אחרי האסון ידיד הביא לי ספר שנקרא ?הטרדה נפשית? ואז הבנתי, שהייתי תחת מעגל האלימות והשליטה הרבה מאוד זמן. לא חוויתי אלימות פיזית אלא אלימות מילולית קשה, פסיכולוגית, כלכלית וחברתית. בעקבות כך הקמתי את עמותת "פרחי הלילך" להגברת מודעות לאלימות סמויה.

 

עוד באון לייף:

 

דיברו כאן קודם הרבה על הנושא הכלכלי. אחד הדברים הקשים היו להתחיל להרים את עצמי על הרגליים אחרי הטרגדיה ולעבוד במשהו. באותה תקופה גרתי בקיבוץ, ניסו לתת לי עבודה שלא הייתה אני והחלטתי לעזוב. הגעתי לתאטרון ?הבימה?, אני עובדת שם כפאנית (עיצוב וייצור פאות) כבר שנתיים וחצי. במהלך העבודה אני נתקלת לא מעט בהצגות עם אלמנטים של אלימות במשפחה, מוות, התמודדויות לא פשוטות. למרות הקושי, הבוסית שלי לא נתנה לי לעזוב. עברתי שם עשרים שנה של הטיפול הפסיכולוגי שהייתי צריכה. כדי לא לשקוע אספו אותי אנשים טובים בדרך, ככה גיליתי שאני יודעת גם לצייר.

 

היום אני מאמנת, מרצה, מלווה אנשים לעבור את המדבר שלהם, עוברת איתם תהליכים נפלאים. כל מי שנמצאת כאן יש לה ערך מוסף לעצמה. נשים עוברות לא מעט הטרדות מיניות, אלימות, והן תמיד ממשיכות להחיות את האלימות בראש שלהם. נחשפתי לסיפורים של חברות, והן ממשיכות להחיות את זה שנים. אמרתי לעצמי בצורה חד משמעית שאני לא אתן לו לנצח אותי, בשום פנים ואופן. הפכתי אותו לחסר משמעות לחלוטין בעיני. גם כאן, כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני עושה את זה בצורה קרה, אני לא עושה הצגות כי הוא באמת לא רלוונטי כבר לחיים שלי.

 

?אמרתי לעצמי שאני לא אתן לו לנצח אותי?. לילך שם טוב  צילום: בני גם זו לטובה

 

הרבה נשים קוראות כתבות עליי בהקשר של האלימות הסמויה, ומבינות שגם הם שם. הן חוות את זה יום יום, ונאלצות להתמודד עם שאלות כמו ?מי את בכלל? את לא שווה כלום?. בעבר למדתי גרפיקה ממוחשבת, במשך שנים תפעלתי את העסק המשפחתי, והוא היה נותן לי לעשות הכול – עד שזה היה מגיע לכסף. הגעתי למצב שאני חייבת לספור אגורות כדי להתנהל. אחרי הטרגדיה הייתי צריכה ללמוד מחדש איך לנהל את עצמי כלכלית, ואם אני יכולתי אז כל אחת יכולה - בכוחות עצמה, בהחלטה מאוד ברורה, לעשות את זה ובגדול.

 

?אין דבר העומד בפני הרצון?, אמרו חכמים. האפשרויות שעמדו בפני היו לחיות, או למות, או להשתגע - היה לי ברור במה אני בוחרת. אני עברתי את השואה שלי ברגע שהחלטתי שאני חיה כדי לחיות ולא לשרוד.

 

אני יודעת שאני ואתן תמיד הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אל תתנו לאף אחד אף פעם לומר לכם אחרת.

 

בסוף הנאום, נעמד הקהל הנרגש על רגליו ומחא כפיים ללילך שם טוב במשך דקות ארוכות  צילום: בני גם זו לטובה