אחת ממדליקות המשואה ביום העצמאות הקרוב היא גל לוסקי, 47, בת קיבוץ חוקוק. היא ייסדה ב-2005 את ארגון IFAIsraeli flying aid, שמתמחה לסיוע לאוכלוסיות במצבי סיכון ברחבי העולם.

עוד באון לייף:

למה לדעתך נבחרת להדליק משואה?

"אני ממש לא יודעת איך לענות על כך. אני רק יודעת שייסדתי ארגון, שהוא למעשה הארגון היחידי בעולם כיום  שממקם את החיים מעל כל חוק. הארגון הזה לוקח על עצמו את הזכות לפעול היכן שצריך בכל מקום על הגלובוס, ולאו דווקא היכן שמותר. ברחבי העולם ישנם קהלים שלמים שמוחלשים במכוון, בדגש על נשים וילדים, ומנועים מלקבל סיוע על ידי הריבון. האו"ם הוא ארגון שנמצא תחת פיקוד שלטון - הוא לא עצמאי. כדי לסייע, הוא חייב לקבל רשות מהריבון, והוא פועל היכן שמאשרים לו להגיע. כך למשל, לאחר הצונאמי, האזור המיושב בטאמילים, שהיוו את המיעוט בסרי לנקה, לא קיבל סיוע במכוון. קל מאוד להשמיד אוכלוסייה בהרעבה מכוונת ובמגיפות, והעולם לא ישים לב.

"אנחנו מגיעים גם ליעדים שאין להם קשר דיפלומטי עם ישראל, מכיוון שישראל עושה רבות היכן שמותר ואפשר, אבל רצינו להעביר את הידע והיכולות של ישראל גם למקומות שהמדינה מנועה מלהגיע אליהם. אף אחד לא מבקש רשות להרוג - ואנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים. מעולם לא התכוונתי להקים ארגון, אבל הקמתי אותו כי הבנתי את הוואקום הנוראי הזה: בחסות הקהילה הבינלאומית קיימת צביעות מטורפת. למשל, הארגון שלנו היה בסודן כבר ב-2002, כשהיה טבח נוראי בדארפור. אבל רק בתחילת 2006 יצא גינוי של האו"ם, לאחר שארה"ב לחצה מכיוון שלפני כן היא הייתה עסוקה בעיראק ובאפגניסטן ולא היה לה זמן גם לפעול בסודן.

"נושא השואה חזק אצלנו בארגון ומבחינתי הציווי והלקח מהשואה הוא לנצח לשמש קולם של חסרי הקול, כי שתיקה הורגת. תנסה להשפיע בצנעה ובשקט במקומות שאתה יכול. לנו יש את היכולת לפעול ולשמש סמן ימני לשאר העולם".

מה הכי משמח אותך בבחירה בך כמדליקת משואה?

"לא ידעתי בכלל שהייתי מועמדת. כשסיפרו לי שנבחרתי, חשבתי שאחד המתנדבים שלי עובד עלי. מה שבולט בארגון הוא העשייה השקטה לאורך שנים ארוכות. "התחושה הראשונה שעברה בראשי כשגיליתי שנבחרתי היא 'איזו דמוקרטיה נפלאה יש לנו'. המדינה הייתה יכולה להחליט באותה מידה שאני עוברת על החוק בכך שאני מגיעה למדינות עוינות, כמו אלחנן טננבאום. זה נפלא שישראל יודעת להוקיר אנשים שעושים למען אחרים, וקופצים ליעדי אסון. זו תחושת גאווה ענקית על הבגרות של המדינה שמוקירה את כל רעיון הצלת החיים. זו לא אג'נדה פשוטה. זה לא ארגון עוסק שבדברים שהם קונצנזוס וזה נורא מרגש".

אם זה היה תלוי בך, במי היית בוחרת להדליק את המשואה?

"לכל אחד מהמתנדבים שלי מגיע להדליק משואה. כל אחד מהם ראוי. אנחנו מתמחים בפינוי הריסות ובאיתור לכודים, יש לנו צוות רפואי גדול, מומחים לטראומה רגשית, ומפעלי הזנה המוניים. כל אחד מהמתנדבים יודע לעבוד ביחד ובנפרד עם חלק מהקבוצות. אני מובילה את כל המשלחות בשטח. אין מצב שאני מסכנת אחרים מבלי לסכן את עצמי. אני יכולה לדאוג לשלומם הפיזי, אבל אני לא יודעת איך יחזרו לישראל מבחינה נפשית. זו טראומה מטורפת. זר לא יבין זאת. קשה במיוחד לעזוב את השטח כשנגמר הכסף והזמן ולפני שנגמר הצורך.

מה שמרגיע לי את הלב, זו ההבנה שאני מיד מתכוננת למשימה הבאה.

אם למישהו מגיע להדליק משואה זה לאמי ולבן שלי, שהבין כבר מזמן שאשאיר לו ערימת ערכים במקום ערימת מזומנים. כיום הוא כבר בן 17 והוא נולד למציאות הזו בעצם בצורה הולכת וגוברת".

מי האדם שהשפיע עליך?

"הרבה אנשים השפיעו עלי. קודם כל הבית והקיבוץ שחינך אותנו לשוויון בסיסי, כי זו הייתה דרך החיים. החיבור הזה לטבע, לארץ ולערכים מגיע משם ואני יכולה למנות עשרות אנשים שהשפיעו עלי. גם גדלתי כבת יחידה בכיתה של שמונה בנים, וחיינו בלינה משותפת. הילדות הזו, הדבר היחיד שהכרתי, נתנה לי כל כך הרבה מפני שקיבלתי את החופש והעצמאות כדי לבחור היכן לנצל את הזמן, ואת ההבנה שבבסיס כולנו קורצנו מאותו החומר. מבחינת הזכויות הבסיסיות שלנו, כולנו צריכים להיות שווים".

מה החלום שלך שעדיין לא הגשמת?

יש לי עדיין חלום גדול להגשים. אני רוצה שהארגון יהווה פלטפורמה לארגונים נוספים, שהאג'נדה שלנו תיהפך לנחלת הכלל, ושמנהיגים בעולם יבינו שאין להם זכות להרוג אוכלוסיות שלמות, וימצאו את עצמם מתמודדים מול 50 ארגונים כמונו, לא רק אחד. אנשים נבהלים מההשוואה שלי, אבל אני לוקחת דוגמה מהמודל של ארגון אל קאעידה. המטרה היא לזוז בעולם, להכשיר עמותות וללמד אותן להיכנס למדינות ולפעול מבלי להיות מורגשים. אני שואפת שיהיו הרבה כאלה, וביום פקודה לא נהיה לבד שם. כיום אם נעצרת קבוצה אחת, 100% סיוע נגמר. אני אשמח לראות שזה נהיה קונצנזוס עולמי, ושעמותות יבינו שלא מבקשים רשות מהריבון".