העיתונאית ומגישת הטלוויזיה לוסי אהריש, מדליקת המשואה הערבייה היחידה, נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב כי היא "מייצגת ומקדמת פלורליזם חברתי ועמדות הקוראות לדו-קיום במדינתנו. במסגרת עבודתה העיתונאית מצטיינת במקצוענות הן כמגישה והן כמראיינת", לשון הוועדה.

עוד באון לייף:

 

למה לדעתך נבחרת להדליק משואה?

"האמת היא שאני מנסה לענות על השאלה הזו מהיום שהתקשרו אלי והודיעו לי שנבחרתי. במידה מסוימת הייתי רוצה שהקטגוריה של קידום פלורליזם, שוויון והימנעות מגזענות בחברה הישראלית לא תהיה קיימת. הייתי רוצה לחיות במציאות שבה לא הייתי צריכה להדליק משואה. מצד שני זה באמת כבוד גדול להדליק משואה על מי שאני, על החינוך והאמת שגדלתי עליה. מעטים האנשים שחיים את חייהם על פי האמת שעליה הם התחנכו וגדלו ומקבלים על כך הכרה, ואני לא יכולה להתחיל לתאר עד כמה אני אסירת תודה על כך".

מה הדבר שהכי שימח אותך בבחירה בך כמדליקת משואה?

"מאוד הופתעתי מהבחירה הזו. אני עדיין לא מעכלת את זה ונראה לי שגם לא אעכל את זה עד הרגע שאחרי ההדלקה. בעיקר שמחתי מאוד. דמעות של אושר הן לא דבר שחווים מדי יום. ממש בכיתי מאושר. יצא לי לבכות הרבה השנה, אבל לא בכיתי מאושר וזו הייתה חוויה טובה. חשבתי בעיקר על ההורים והאחיות שלי שיהיו אתי שם בהדלקת המשואות. הם ארבעת עמודי התווך שלי והידיעה שהם מביטים בי וההרגשה שתהיה להם באותו הרגע - זה מה ששימח אותי במיוחד.

חשבתי בעיקר על ההורים שלי. לוסי אהריש. צילום: בני גם זו לטובה

בין כל המיילים וההודעות שקיבלתי ביום ההכרזה היה גם מייל אחד שבלט במיוחד, מבחורה ערבייה צעירה. בין כל הגידופים והקללות שקיבלתי, כמו גם מיילים חיוביים, מצאתי גם ניצוצות של אור. אותה בחורה כתבה לי: 'את נותנת לי תקווה שאני לא משוגעת, שיש לי לאן לשאוף ויש לי מקום במדינה הזו. כיף לדעת שאני לא לבד'. אז הדלקת המשואה שלי היא גם בשבילה, כמו גם בשביל כל אשה שאמרו לה שהיא לא מסוגלת ולא יכולה, או שזה לא מקומה".

אם זה היה תלוי בך, במי היית בוחרת להדליק משואה?

"אני חושבת שכל ניצול שואה צריך להדליק משואה. זה נורא לקרוא היום את הכותרות שהם לא מסיימים את החודש, או לא קונים תרופות, כי אין להם כסף במדינת היהודים. כל ניצול שואה צריך להדליק משואה כדי שהעם הזה לא ישכח מה הסיבות שהביאו אותו הנה, למדינה הזו. הייתי נותנת את המשואה שלי לכל ניצול שחי עדיין. הם חיים על זמן שאול ולא רחוק היום שכבר לא ייוותרו ניצולים".

מי האדם שהכי השפיע עלייך?

"כל המשפחה הגרעינית שלי. אמא, שגידלה שלוש בנות בעיר שהיא לא הסביבה הטבעית שלה. אבא - שחינך אותנו להיות בנים, בעוד שאמא חינכה אותנו להיות בנות, והאחיות שלי שקיבלו אותי, לא משנה מה עשיתי או איפה הייתי. אלה האנשים שהכי חשובים לי. ההשפעה היא בעיקר משם, מכיוון שגדלתי רק איתם. הם תמיד היו שם לטוב ולרע, לכוון אותי ולתפוס אותי כשנפלתי".

אילו חלומות עדיין לא הגשמת?

"יש לי הרבה חלומות עדיין. חוץ מלשבת עוד כמה שנים בבית הקפה שפתחתי בטוסקנה על כוס יין, עם בית צמוד לעסק, אני שואפת לפעול למען ילדות ובנות שלא קיבלו הזדמנות בחיים שלא חייכו אליהם. עם כל הדברים הקשים שעברתי, זה אפילו לא שמינית ממה שהן עוברות מדי יום, בעיקר במרחק כמה ק"מ מאתנו. הייתי רוצה לדבר אתן ולהיות להן רשת תומכת, להגיע לכל מקום בעולם שבו נדרש סיוע.

"את מה שאני עושה מבחינה מקצועית, הטלוויזיה והעיתונות, אני כבר חווה ביום יום כך שאין לי חלומות גדולים בתחום, אבל כן הייתי רוצה להמשיך לפגוש דמויות מעניינות בחיים שלי, אנשים שמעוררים בי השראה. כל מפגש עם בן אדם שאת לא מכירה, עם סיפור חיים שונה משלך, מהווה בשבילי סוג של השפעה. אני לוקחת מאנשים את הניסיון שלהם ורואה איפה זה מתלבש אצלי בחיים ואיך אני יכולה להשליך את זה על חיי. אני מקווה להמשיך לפגוש אנשים מעניינים כל הזמן, בין אם שומר בכניסה או נשיא מדינה, שיעשירו אותי ויגרמו לי להיות יותר סובלנית, מבינה ומכילה ולהמשיך בכיוון הזה.

"בסופו של דבר הפחד הכי גדול שלי הוא להבין שבעצם טעיתי, ושאני משוגעת שחיה בעולם אידיאלי מדי. אני פוחדת שאגיע למסקנות של סייד קשוע, שלא משנה מה אעשה וכמה שאנסה לדבר על שוויון ופלורליזם תמיד יסתכלו עלי כערבייה, ואני לא רוצה להגיע למסקנה הזו כי משמעה שאין לי מקום כאן. אני רוצה להאמין שככל שאפגוש יותר אנשים, הם ישכנעו אותי שאני בסדר, שהדרך נכונה על אף שיש כאלה שמנסים להפיל אותך תמיד ולהגיד כמה אתה לא שייכת".