בחודשיים האחרונים שאלו אותי כמה אנשים אם אני בהיריון. אח... טוב להיות בהריון, כשנטיית הפרונט להתנפח מתקבלת בעידוד ובשמחה לעומת המבוכה של המטומטמים (סליחה, כן?) ששואלים אישה באופן ישיר - או אפילו תוך כדי ליטוף תוספות חופשת הפסח – "מה, את בהיריון?".  

 

עוד באון לייף: 

 

בריאת יצור חדש (אצל אנשים מהשורה), הופכת את גדילת הגוף ללגיטימית. מי שכל חייה הסתירה בטן עגולה מאהבת המזון ו/או מגנטיקה התואמת תקופות קלאסיות יותר, יכולה סוף-סוף לחשוף אותה מתוחה לראווה, בלא קפלים רבותיי! הידד! בדרך כלל, מקץ תשעה חודשי תפיחה, יוצא תינוק לעולם, והעולם עדיין לא שותק – עכשיו העולם דווקא רוצה קפלים, העולם דורש תינוק בריא, גדול ותפוח, שמנמן ומדושן, מאושר. והאם, אם ממלאת היא את תפקידה כמצופה ממנה, עליה לייצר חלב שידשן את עוללה, ולכן וודאי שמותר וראוי לה שתמשיך עוד קמעה להידשן בעצמה (זאת למעט מקרים יוצאי דופן, יוצאים מן הכלל, ומוציאים מן הדעת).

 

עד כאן טוב, אלא שבאיזשהו שלב התמונה העגולה, המנחמת והשבעה מתחילה לאבד את חינה בעיניי החברה, וכך גם את הלגיטימיות לקיומה. תחילה תחווה זאת האם: בחדרי חדרים יעירו בטפיחות רכות על כתפיה העגלגלות כי מוטב לה שתיקח את עצמה בידיים לפני שידבק בה דימוי השמנה. באירועים המשפחתיים ובחנויות ישאלו אותה זרים ומכרים אם היא שוב בהיריון, ייתכן כי גם יושטו ידיים ללטף את הבטן הריקה. ואפילו כשהיא תשב בחשיכה מול מסכי המחשב או הטלוויזיה, יחייכו אליה זוהרות, חלקות, מוחלקות, מושלמות ודקיקות, יפות התואר של הדור שאין כמוהן בעולם. אין.

 

אחר כך יגיע גם תורם של העולל או העוללה להיות מגורשים מגן העדן. ומרגע הגירוש יעמדו לעולמי עד למבחן הרזון והיופי, ואיך לא, אם אנחנו עושים את זה לעצמנו, מעריכים את היותנו בעולם ביחס למדד בלתי אפשרי או אחר, הרי שהם, בשר מבשרינו, חקיינים קטנים שגדלים בצילנו, יעשו זאת גם כן, וכך במקום להעניק להם את כל הטוב שאנחנו מאחלים ליוצאי חלצינו, אנחנו מורישים להם דווקא את הרע.

 

תמונה: Shutterstock
 

כשהיינו קטנים היו אומרים (בהשראת הלל הזקן), מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואני אומרת מה ששנוא עליך אל תעשה לילדיך - להיפך, בואו נחשוב מה עושה לנו טוב ודרכם ואיתם נזרע אותו לטובת כולם. ומהו הטוב? תחושת השלם, ההיות, אז ניתן לנשום באמת, לחיות, להיות בזמן ובמקום. יש ברי מזל שנולדו שלמים, בנפשם, עם עצמם, ואחרים יחושו כך אם תינתן להם אהבה ותחושת קבלה. על מנת שילדינו יגדלו לכבד את עצמם ואחרים, ולא כדימוי פלקטי של מה שהיום נחשב יופי, מוטב שנתחיל לחבק את עצמנו כפי שאנחנו ונזכור כי מודל של יופי הוא עניין אופנתי, ומי שנחשבה ליפהפייה בתקופת הרנסאנס היתה מודרת עכשיו בבושת פנים לקבוצת אכלנים כפייתיים עד שתיסגר על עצמה ותסגור את עצמה באיזה סקיני.

 

מדד היופי רחב ממה שמראה המשקל, וכל אחד וחלקי גופו הרגישים; במקרה שלי, נולדתי למשפחה של רזים והפריזמה המשפחתית הבהירה לי, באמצעות מבטים ומישושים שמדדו את הגוף והצלחת שלי, כי רזה זה טוב, יפה, נכון, נעים למבט ולמגע, ושמן זה רע, מכוער ובעייתי. גם היום, מכורח ההרגל, אני מביטה במראה בעיניים כלות לאבד עוד חמישה קילו, אבל יש לי זכות גם איתם, עם חמשת הקילוגרמים שתופסים מרחב בעולם, מרחב שיכול באותה מידה להפוך אותי למשמעותית, חיה ודעתנית, וכשאבי היקר בוחן את נכדו ואומר לו "השמנת", אני כבר יכולה להגיד לו, "אבא, התבלבלת, לא השמנת - גדלת והתחזקת!".

ולכל השואלים והבוחנים באשר אתם, הריני להודיע בזאת כי אינני בהריון, אבל יש לי עבודה - לחזק את עצמי ואת הדור הבא.