שבוע האופנה בניו יורק הוא שבוע האופנה הכי חשוב בעולם. לפריזאים יש את ההוט קוטור, לאיטלקים את התעשייה ולבריטים את התעוזה. אבל האמריקאים? שם נמצא הכסף הגדול, ההשראה ומעצבים שפועלים בחסות תאגידים ומוכרים במאות מיליוני דולרים לכל העולם. ההשפעה של שבוע האופנה בניו יורק מתפרשת הרבה מעבר לתעשייה שבה הוא פועל והוא גם המסוקר ביותר מבין כל הארבעה. לכן אין פלא שדווקא בשבוע האופנה האחרון, שהתקיים בספטמבר, הוחלט להשיק את האקססוריז הכי לוהט לשנה הנוכחית: נכות. ועדיף כזו שמגיעה עם כיסא גלגלים בילט אין.

 

בתצוגת האופנה של FTL MODA צעדו והתגלגלו דוגמניות נכות על כיסאות גלגלים ונשים וגבר אחד שהיו קטועי אבירים. באותו שבוע אופנה הציגה המעצבת קארי האמר את ג'יימי ברואר, שחקנית עם תסמונת דאון, בקמפיין שזכה לסיקור תקשורתי רחב. אנג'ל סינקלייר, מנכ"ל סוכנות דוגמנים לנכים בשם Models of Diversity, אמר בסוף התצוגה ש"קיבלנו תגובות מדהימות לתצוגה הזו. מטרתנו הייתה לשנות את הדרך שבה העולם רואה נכות. אנחנו מקווים שכמה שיותר דוגמנים עם מוגבלויות יכנסו לתעשייה".

 

מתוך התצוגה של  FTL MODA

 

ג'יימי ברואר בתצוגה של קארי האמר

 

עם כל הכבוד לשאיפתו של סינקלייר, עולם האופנה משתעשע בכיסאות גלגלים, קביים ונכויות כבר זמן מה. כבר ב-1995 צילם הלמונט ניוטן הפקת אופנה אייקונית ל"ווג", שבה הדוגמנית נדיה ארמן דגמנה נעלי עקב כשהיא נתמכת בקביים וחברים, או שרגליה הארוכות הונחו בסד ברזל והיא הסתייעה במקל הליכה. 15 שנה לאחר מכן, שימשה הפקת האופנה הזו כהשראה לצלם דויד ביילי, שהדפיס עבור מגזיןID  עם הדוגמנית אבי לי קרשו. גם כאן הושמה הנערה בגבס וקביים וההפקה זכתה לשם הקולע "דיסאביליטי –שיק". במרץ האחרון העלו במגזין האופנה V שתי הפקות אופנה שקרצו לאווירת "הנכה =סקסי", והשתמשו בכיסאות גלגלים כדי להרחיב את מנעד הפוזות למצלמה. רק דמיינו לעצמכן, דוגמנית ארוכת כפיים, שיערה השחור מפוזר על גבה, היא חשופת חזה, עטופה במעיל משי ארוך של סטלה מקרטני ונשענת על קביים במבט משועמם. כמה דפים לאחר מכן, צולמה הפקת אופנה אפוקליפטית שנפרשה על גבי ארבעה עמודים והציגה זוג דוגמניות זוהרות ישובות על כיסאות גלגלים, כאילו ניצלו משריפה גרעינית ורק בגדי הפייטים לקיץ הקרוב שרדו את התופת. רק חסר ש"יד שרה" תיתן את החסות - ויש לנו טרנד חדש.

 

נדיה ארמן מ-1995

 

 

אבי לי קרשו מ-2010

 

ואפרופו ברואר, לאחרונה התפרסמה ברשת גם מדלין סטיוארט, צעירה בת 18 שגם היא סובלת מתסמונת דאון, וכעת מנסה להשיג קמפיין דוגמנות. אמה, שדאגה לה לבוק מרשים למדי, פרסמה גם סטטוס בפייסבוק בו היא קוראת לשנות את הדרך שבה מסתכלים על הלוקים בתסמונת. 

 

מדלן סטיוארט. ג'יזל הבאה?

 

אז האם מדובר בטרנד מבורך שתורם לקהילה ממנה הוא משאיל את סממניה המובהקים ביותר, או דווקא מלגלג ומנצל אותה ומהר מאוד יתחלף באחר? אין ספק שתעשיית האופנה מובילה שינוי משמעותי בתפיסות היופי הקיימות בשנתיים האחרונות. היא החלה מהרחבת המידות לנשים "אמתיות" ונשים ב"מידות גדולות", מתוך כוונה להגדיל את קהל היעד שלה, והמשיכה עם קמפיינים שחוגגים את השונה, החריג, המכוער ומיקס ג'נדר כדי לדחוק עוד את גבולות ההגדרה העצמית שלה וליצור עניין. הכנסת נכים וקטועי איברים למעגל הזה, היא מבורכת ונכונה, כמו שילובם של בעלי תסמונת דאון בתעשיית הבידור והאופנה, אבל מה קורה כשכיסאות גלגלים וקביים נהפכים מצורך אמיתי לאביזר אופנתי? והדוגמניות הנכות הן לא ממש נכות? האם מדובר בניצול, אקט לעגני או ביטוי אומנותי לגיטימי? והיכן בדיוק עובר הגבול?

 

מבחינת רבים בתעשייה, הזרקור שמופנה בשנה האחרונה ליופי "אחר" ובכללם נכים וחולי תסמונת דאון הוא מבורך. נכון, הוא נועד לעורר הלם ותגובה קיצונית בעולם שזקוק תמידית לריגושים חדשים כדי למכור, אבל הוא גם מעניק יחסי ציבור לא רעים בכלל למגזרים שעד כה התעלמו מהם במקרה הטוב או נידו אותם במקרה הרע. העובדה שבוחרים לקחת דוגמניות, הסמל האולטימטיבי ליופי מושלם בחברה המודרנית, ו"לשבור" את גופן (גם אם בצורה מלאכותית) מעורר דיון על דימוי גוף והיופי שבחוסר השלמות. הצילומים הללו, שיש בהם ממד של ניצול ציני, ומכך אי אפשר להתעלם, מאפשרים גם להרחיב את גבולות התפיסה האישית שלנו, ולראות איך גוף שאנחנו מחשיבים לרוב כדוחה, או מסיטים ממנו את המבט ברחוב, יכול להיות גם נהדר ומושך. בתנאי, כמובן, שעוטפים אותו בבגדי מעצבים.

 

מתוך ההפקה של סטיבן קליין ל-V

 

מצד שני, הבחירה לצלם - ברוב הפעמים - דוגמניות שאינן באמת נכות, צולעות או נזקקות לקביים כדי להתנייד בעולם, מאפשר לקהל לעשות את הניתוק הנדרש כדי לא להתמודד עם החרדה הטבעית שעולה במפגש עם גוף שבור ("זה מפחיד. זה עלול לקרות גם לי וגם לקרובים שלי"). כשבמודע או לא, בראש יושבת לנו הידיעה שבסוף הצילומים הדוגמניות קמו, הלכו למועדון הקרוב ומשם צעדו על עקבים לדירתן המעוצבת, אנחנו מסוגלים להתמודד עם הסיטואציה, ואפילו להתפעל ממנה. ולכן, למרות שעדיין מדובר בהפקת אופנה המבקשת להרחיב את השיח, בסופו של דבר היא מייצרת תמונה אסתטית ומרוחקת מאתנו רגשית. כנראה שהשינוי האמתי יתחיל כשדוגמניות שהן בעלות נכות אמיתית ומשמעותית ימשיכו להצטרף לתעשיית האופנה וישנו אותה מבפנים.