בואו נתחיל לשם שינוי מהסוף. המערכון שעסק בהטרדות המיניות בצבא ששודר באחת התכניות האחרונות של "ארץ נהדרת", היה אולי המערכון הטוב ביותר של התכנית בכל הזמנים. במערכון נראה מפקד שלא יכול להשתלט על היצר המיני שלו כשחיילת נכנסת למשרדו להעביר לו מפות, וככל שהיא מתעטפת ביותר בגדים, כך היא משאירה יותר מקום לדמיונו של המפקד, והאשמה על הגירוי המיני הבלתי פוסק שלו גם כשהיא לבושה בחרמונית, כמובן מוטלת על כתפיה של החיילת הצעירה. לכאורה, מה שהקפיץ את הפיוז של כולנו היתה פרשיית מאי פתאל, לירן חג'בי ואבוי, תמונת הביקיני. אלא שלמרות שהתקשורת מוצפת לאחרונה בסיפורים מחממי עצבים שכאלה, עדיין היה נדמה כי דווקא הפרשייה האחרונה היתה זו ששברה באופן סופי את גב הגמל, וגם את גבם של הכותבים הזכרים של ארץ נהדרת. טוב שכך, באמת הגיע הזמן. אתם יודעים מה, אני מוכנה אפילו להגדיל ולומר שמכל תכניות ההומור והסאטירה שאני זוכרת מאז ימי החמישייה הקאמרית, המערכון הזה ממוקם ללא ספק במקום מאוד גבוה. 

 

אחד המערכונים המוצלחים בתולדות התכנית, אם לא המוצלח שבהם. מתוך ?ארץ נהדרת?

 

ועכשיו בואו נחזור לנקודת ההתחלה. "ארץ נהדרת" היא תכנית נפלאה לכל הדעות שהחלה בשנת 2003, תחת התפיסה שרווחה באותו הזמן בקרב תעשיית הטלוויזיה, שנשים הם עם פחות מצחיק מגברים. אני לא יודעת אם הדבר נובע מבדיקה מעמיקה של איכויותיהן הקומיות של שחקניות בארץ, או בשל חשש מהעובדה שהמחזור שהן מקבלות פעם בחודש עלול לגרום לרמת ההומור מעט לרדת. כך או כך במבחן המציאות, תכניות הומור וסאטירה (אולי למעט ניקוי ראש שהיתה נדירה בכל מובן שהוא), לא רק "ארץ נהדרת" היתה נגועה בתחילת דרכה בנגיף ה: "אישה אחת על הסט ככסת"ח". את הנגע יכולנו לראות גם בחמישייה הקאמרית למשל, מבלי חלילה להמעיט מכישוריה של השחקנית הנפלאה קרן מור. שנדמה כי שימשה ברוב המקרים מצע נוח לגילום (גם אם בכישרון רב) דמויות נשיות על הקשת הסטריאוטיפית, דהיינו: לועסות המסטיק, הפאשניסטיות, התל אביביות, וכל אלו שלנצח יהיו על תקן הכינור השני של המערכון המתוזמר היטב. שלא לדבר על "זהו זה", שהיתה מורכבת מצוות מוכשר של גברים בלבד שבמקרה הצורך התחפשו לנשים. 

 

חלוצה ויוצאת דופן ביחסה כלפי נשים. ?ניקוי ראש?

 

למרות הכישרון העצום, עדיין מדובר בכינור שני של מערכון מתוזמן היטב. ?החמישיה הקאמרית?

 

למה לשתף נשים אם אפשר פשוט להתחפש אליהן? מתוך: ?זהו זה?

 

הלך הרוח בעידן ההוא הלא כל כך עתיק, היה ברוב המקרים סטריאוטיפי. כזה שנשען על התמה: אם את יפה אז את לא מצחיקה. ואם את לא יפה אז אין לך כנראה מה לעשות בטלוויזיה. זוכרים את "העולם הערב"? אברי גלעד וארז טל ככוכבים שיורדים לחייה של "קריינית הרצף" עינב גלילי, שהיתה הסייד קיק הנשי. הרי לא חשבתם שמישהו בתחילת שנות התשעים היה מעלה בדעתו לקחת גבר לתפקיד של "קריין רצף". אותו ארז טל אגב אמר לפני כחצי שנה ספק בהומור ספק ברצינות, שאין יותר נשים בפאנל של "מועדון לילה", כי אין מספיק נשים מצחיקות. 

 

ספק אם מישהו היה מבקש מגבר לבצע תפקיד כזה. עינב גלילי כקריינית הרצף ב?עולם הערב?

 

אלא ש"ארץ נהדרת" התחילה כך גם כן. תכנית שבסיס ההומור שלה גברי לחלוטין (להלן, צוות כותבים המורכב בעיקרו מזכרי אלפא, ומידי פעם אישה אחת תורנית שבאה והולכת), יביא בסופו של דבר לכך שאת התפקידים הטובים ביותר יקבלו איך לא - הגברים. חדי אבחנה ישימו לב כי עד לפני כשנתיים, כמעט בכל ראיון שנערך עם אורנה בנאי או עלמה זק, עלתה השאלה הבאה: "האם את חושבת שהחומרים של הגברים בקאסט טובים יותר משל הנשים?". בואו נאמר כי גם התשובה הדיפלומטית ביותר שיכלו לספק השתיים לא השתמעה לשני פנים. שי גולדן כתב לפני מספר שנים מאמר ביקורת לעיתון "הארץ", ובו הוא מוחה על הסימפוניה הגברית שמנגנת כסולנית ב"ארץ נהדרת", ועל דמויות הנשים המשמשות ככלל ככינור שני. ואכן, היה נדמה כי בכל פעם שמחפשים להכניס דמות נשית במערכון, היא היתה מופיעה שוב כלועסת המסטיק התורנית או המעושרת התורנית או לחילופין בדמותה של "האישה המעצבנת". והנה אני פותחת לרגע קט סוגריים ומסייגת כאן. אולי מכיוון שבפריזמה רחבה יותר, זו המנתחת תכניות סאטיריות לגופן, קשה במקרים מסויימים לומר האם הן לועגות למצב מסוים או מנציחות אותו. אך בל נשכח שהמערכונים ב"ארץ נהדרת" נשענים פחות על קו הסאטירה ויותר על הקו הבידורי.

 

 

לועסת המסטיק התורנית. מתוך העונות הקודמות של ?ארץ נהדרת? 

 

כשמדברים על "ארץ נהדרת" אי אפשר שלא להציץ לרגע מעבר לכתף ולבדוק מה המצב אצל אחותה הגדולה מעבר לים: "סאטרדיי נייט לייב". כרגיל, האמריקאים הקדימו אותנו גם אז בכל הנוגע לתפיסה של נשים מצחיקות. אצל האמריקאים אין כל צל של ספק כי נשים הן קומיקאיות מצליחות לא פחות מגברים. ומספיק להביט על הקאסט הקבוע של "סאטרדיי נייט לייב" לאורך השנים, ובמיוחד בשנות השמונים והתשעים, ועל אחת כמה וכמה בשנות האלפיים. תמיד היתה בה נציגות מכובדת לנשים, גם בצוות הכותבים וגם בצוות השחקנים (כטינה פיי האדירה, ואיימי פולר). אותן נשים שהצליחו לא פעם ולא פעמיים להתעלות מעל הצוות הגברי לא כי הן נשים, אלא כי הן פשוט קומיקאיות מצחיקות ללא כל קשר למין, מראה, או סטריאוטיפ.

 

ובחזרה לביצה המזרח תיכונית הלוהטת. שני כהן, הצטרפה בשנת 2010 לקאסט של "ארץ נהדרת", ואחריה ליאת הר לב שהקפיצה את התכנית לשיא חדש של עוצמה נשית. המערכונים הסטריאוטיפים אם כי המוצלחים כגון "המקפלות", "הבלוג של מאי" ו"רחל ויוקנת" (בו לכולם היה ברור מי הכוכב הראשי), תפסו נפח משמעותי יותר בעונה התשיעית עם מערכוני "תגלית" המוצלחים, "השותפים" עם עלמה זק, והתפנית הגדולה עם "ליהיא האשטאג", ו"סלמה" של ליאת הר לב הכה מוכשרת. אין ספק שנוכחותן הגדלה של נשים בקאסט הקבוע הנוכחי של "ארץ" לא רק שהרחיבה את מנעד הדמויות והחומרים הפחות סטריאוטיפים, אלא היא גם מסמלת את השינוי המבורך שעובר על התכנית הזו, שעד לפני שנים לא רבות היה ברור שיש מקום בה לכוכבי על ממין זכר בלבד.