"רוב הדברים החשובים בעולם הושגו על ידי אנשים שהמשיכו לנסות, כאשר נדמה היה שאין עוד תקווה" (דיילי קרנגי). ככה מתחיל ספר הביכורים שלי "לעוף בניגוד לחוקי הטבע".

 

ב – 24.7.2010, יום שבת. יום הולדתי ה – 38, יום שסימן לי כי מהשעה 11:45 כבר לא אחזור לעולם להיות מי שהייתי. היו לי שלושה ילדים מדהימים: עומר, רוני ואור. שלושה שנלקחו ממני ממקור של תסכול, כאב, שנאה, קנאה, בגידה, אגוצנטריות, נקמה.מ "אבא" שלהם .

 

כשלושה חודשים לאחר הטרגדיה עמדתי מתחת לתמונות ילדיי ושאלתי את עצמי אם הייתי אמא פעם, זה לא שלא זכרתי אותם בכלל, רק שהכל היה עמום והיו המון חורים שחורים. זכרתי בעיקר את החוויות האחרונות שלנו יחד. מרוב שנבהלתי התיישבתי לכתוב זכרונות. למרבה הפלא דווקא זכרונות מילדותי המוקדמת הציפו אותי ורשמתי אותם.

התחלתי לשאול שאלות קיומיות.

 

עליי.

על החיים. על החיים שהיו. על החיים שאינם.

 

בד בבד התחלתי להרצות בנושא התמודדות במצבים קיצוניים, על האורות האדומים וממה יש להזהר, מציאת משמעות ולקיחת אחריות על החיים עד לטרנספורמציה המיוחלת והנסיקה שמחוייבת המציאות שתגיע לאחר תהליך כזה.

 

יחד עם ההרצאות ותוך כדי כתיבת יומן, החלטתי לתרגם אותו  לספר.

התחלתי לחבר נקודות, זכרונות, חוויות, עוד חוט שנכנס דרך קוף המחט; מחבר, דוקר, ממשיך לתפור, בועט, פורם סבכים. דווקא עם הסבכים שנפרמו היה לי קשה, קשה לראות במבט לאחור כמה הכתובת הייתה על הקיר וכמה לא הייתי מוכנה לראות. כמה האורות האדומים הבהבו חזק. חזק מידיי, כל כך חזק עד שהפכו אותי להתהלך כעיוורת לאלימות הסמויה אותה עברתי. כמה רציתי להשאיר את הסטטוס: נשואה + 3 ילדים בכל מחיר, לא אני זו שיזמה את הפרידה, למרות הצל והריקנות. רציתי להשאיר גם את הבית בן שתי הקומות, את המכוניות והמשאית. את החצר שנראתה כמו גן שעשועים ואחת, אני, שהתלו בה כבגן שעשועים של החיים.

 

בתקופה ההיא הפריע לי שהכסף בעצם היה שייך לבנקים והוא לא דאג להחזיר את ההלוואות שהיו רשומות גם על שמי. כשאיבדתי הכל, הייתי מוכנה להמשיך עם החיים ההם, החיים בצל והצל שלי שהאפיל על חיי, כי מה הם חיי בלעדי ילדיי?

 

בשלב מסויים הפסקתי לשאול שאלות שאין עליהן תשובות. הפסקתי לריב עם כוחות לא מוסברים, החלטתי שאני לא מאבדת את שפיות דעתי.

 

אני פרקטית, תמיד הייתי כזו. בעצם לא תמיד, בעתות משבר כן. שהדברים זרמו על מי מנוחות הייתי רדומה. ככה הוא גם הצליח להרדים אותי בסוף.

 החלטתי שאם אני ממשיכה לחיות, אני חייבת לעשות ולפעול למען. היה לי חשוב לפעול למען אחרים, אך עם הזמן הבנתי שכל עוד הייתי חלולה מבפנים, לא יכולתי להיות בנתינה לאחרים.

אחרי כשלוש שנים מהטרגדיה נשברתי והסכמתי להתרסק. התהלכתי על הנשמה במקום על כפות הרגליים.

לא ויתרתי.

 

עוד דף בספר, עוד דמעות, עוד כאב, עוד חיוך קפוא ופתאום חיוך מהלב כי הבנתי שמותר, שהילדים שלי רוצים שאחיה, לא בצל של החיים, אלא את החיים.

במהלך הספר קיבלתי מסרים ושאבתי מהם תובנות. הבנתי שהייתי אישה מוכה כלכלית. הבנתי מה היא אישה מוכה כלכלית. הבנתי שאישה מוכה כלכלית לא יכולה להצמיח אחרים, כי הדפוסים הישנים עוד בועטים ומקובעי דפוסי התנהלות והתנהגות אופייניים לדחק כלכלי. לחיות על הקצה - חייתי שם מספיק. לא עוד.

 

יצרתי לי מקור הכנסה משמעותי ראשוני: פרויקט Head Start– פרויקט לגיוס המונים. הצלחתי לגייס את סכום הכסף להוצאת הספר בלי להכנס להתחייבויות כלכליות כבדות. התחלתי להרחיב את התודעה לעניין, הגיעו אליי מתאמנים בלי שבכלל פרסמתי שאני מאמנת – למרות שלמדתי מספר קורסים בתחום האימון, למרות זאת לא האמנתי שאני יכולה ולא משנה כמה פדבקים קיבלתי על כך שאני חייבת לאמן אחרים, שאני חייבת להוציא אחרים מהמדבר שלהם, כפי שהוצאתי את עצמי. לקח לי זמן. והיקום כאילו הכריח אותי לקבל את המתאמנים, לעבור איתם תהליכים, להצמיח אותם ואת עצמי. בד בבד הבנתי שכסף זה לא קללה ואין שם חוקיות. אלא אמונה או מקבץ של אמונות מגבילות.

 

כשהשפע קיים בתוכנו אפשר להמשיך ולזמן אותו, ובבפנוכו שלי כבר קיימת מלאות, אותה מלאות שחיפשתי לתת אך הייתי ריקה וכדי לתת לאחר חייבים שיהיה מלא מבפנים, שיהיה מנחם ושלם. זו חוקיות.

 

אם לפני חמש או שש שנים היו אומרים לי שיום יבוא ואכתוב ספר, שאעמוד על במות וארצה, שהמתאמנים שלי יפרגנו לי בכל מפגש מהתרגשות על התהליך שהם עוברים ועוד אקבל על זה כסף  ואתנהל כלכלית בזכות עצמי, אם היו אומרים לי את כל אלה הייתי אומרת: עזבו אותי באמ'שכם. אני? אני חוששת מהצל של עצמי.

 

אם היו אומרים לי שאעשה את כל אלה אחרי שאאבד את כל מה שהיה לי, הייתי עושה מעשה קיצוני. הכל בלבד שהם היו ממשיכים לחיות, היום אני יודעת שלא היו להם גם אז חיים נורמליים אם הייתי מתאבדת. האמביוולנטיות שבי מתעתעת כל כך - המשפחה שלי הייתה הכל עבורי.

 

אבל לא אמרו לי. קבעו לי עובדה. ואני? עם הזמן למדתי לא להתפשר. בטח לא על עצמי. לא עוד!

 

בישורת האחרונה של ספר הביכורים שלי: "לעוף בניגוד לחוקי הטבע".