אני מחבבת את קרן פלס, אפילו אוהבת. ובאותה נשימה גם מאוד מעריכה את חברת "שומרי משקל". אני בעד איזון ומסגרת ומטרתן הסופית באמת טובה. אלא שהפרסומת החדשה של פלס בשיתוף עם שומרי משקל, "המרתון לביקיני" מוציאה אותי מדעתי. זה די קשה להרגיז אותי, במיוחד כשהקיץ, הלוא היא העונה החביבה עליי בעולם, מגיע. אלא שמיתוג הקונספט החדש של החברה: "מרתון לביקיני", כאילו היתה זו איזו מטרה קדושה ונעלה, מצליח להרגיז אפילו מישהי כמוני שבגילוי נאות, מעולם לא השתמשה בשירותי דיאטה כלשהם, ויתרה מכך - חושבת שבגיל 38 נראית די סבבה בביקיני.

 

עוד באון לייף: 

 

אני מודה שמאז גיל 16 ועד עצם היום הזה מקוננת בראשי המחשבה המעיקה ש"צריך להתכונן לעונת הביקיני". אני אפילו מתביישת להודות שאמרתי את המשפט הזה בווריאציות שונות ומשונות לחברתי הטובה שני, כשהחלטנו שנחזור לרוטינת האימונים במכון הכושר. "תכף קיץ וים", יצא לי מהפה, ובחיי כמעט שהעפתי לעצמי סטירה. אני מטומטמת. אתם יודעים מה, כולנו מטומטמות. אבל אין זה פלא שזו דרך החשיבה האוטומטית במוחנו המתוכנת לעייפה. במיוחד כשהפרסומות והכתבות בעולם התקשורת, שאני לחלוטין חלק ממנו, מטפטפות לנו שצריך להכין את גופנו לקיץ. בשנה שעברה החלטתי שאני מתחילה להתאמן למרתון. זה עלה לי בבריאות נפשית ופיזית, ובסופו של דבר הגשמתי רק כרבע מטרה והצלחתי לרוץ עשרה קילומטרים בלבד. המילה מרתון נקשרת בעיני למאבק די סיזיפי של גוף ונפש, כשהנפש בסופו של דבר אמורה לנצח. כך לפחות על פי מאמן הכושר הנאמן שלי, שלא נותן לי לוותר. אולי בשל העובדה שחוויתי על בשרי את המונח אימוני מרתון, אני מצטמררת מהקונוטציה שהמילה מעלה בי בהקשר של ביקיני. המרתון לביקיני?, באמת הגזמנו כולנו.

 

תמונה: Shutterstock

 

ב-15 שנות עבודתי בתחום התקשורת, מעולם ולא נתקלתי בכתבה או בפרסומת כזו או אחרת הקוראת לגברים להכין את הכרס לעונת הקיץ כגון: "המרוץ לטנגה" או "איך להעלים את הצמיגים שיוצאים לך מהספידו". אף פעם לא תראו בחור שמנמן ומיוזע שרק על חוף הים לצלילי מוסיקה נוגה, וסלוגן פרסומי שאמור להכין אותו לקיץ. מצחיק, נכון? אם כך, אז מדוע אנחנו אף פעם לא צוחקות כשזה נוגע אלינו? באיזה ספר חוקים חברתיים כתוב שאישה צריכה להכין את עצמה לביקיני? באיזו חוקה של איזו מדינה, מלבד אולי ברזיל, יש כללים ברורים למי יכולה להיכנס לבגד הים האלמותי שכולם כתבו עליו שירים? למה גברים לצורך העניין יכולים להסתובב בניחותא על חוף הים בצורות שונות וחלקן משונות, וגם להטריד את העוברות והשבות מבלי להביט פעם אחת במראה? ואם בסדרת שאלות קיטבג - שאין וככל הנראה לעולם לא תהיה עליהן תשובה - עסקינן, אז מדוע בכל שנה אנחנו מכניסות את עצמנו למשטר טרור למען הביקיני?

 

אני שואלת את עצמי את השאלה הזו ואין לי תשובה, כי אם אפרק את תחושותיי בנוגע לגופי הפרטי בביקיני, אני אגלה שבשורה התחתונה אני מרגישה מאוד נוח עם עצמי. מכאן נובע שהייתי אמורה לשים פס על הרפיסות הקלה שצברתי בחורף, וממשיכה בשגרת חיי, עם או בלי ביקיני, כאילו לא היו צלוליטיס מעולם. אלא שלא. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם נכנסת ל"משטר קיץ", ו"מרתון ביקיני" קטן משלי. לעזאזל, אפילו אמרתי את זה אתמול ושלשום לעצמי שוב. לא כי הייתי צריכה, אלא כי כולם אומרים ש "צריך". אין כאן הרי שום קשר למשקל, או לשם ההדגשה לעודף משקל. יש כאן איזו שהיא רדיפה אחרי מוסכמה חברתית שקועקעה על לוח השעם של עונת הקיץ.

 

יש לי ביקיני חדש, והוא נראה עליי נהדר. אני אמנם לא שרירית כמו שרציתי להיות, ולא נערית יותר כמו הבנות האלה שרוקדות בפרסומת עם מיקס ומאצ' של ביקיני משולשים. המוכרת בחנות שאלה לגילי, ואמרה שעדיף לי לבחור חזייה מרופדת יותר "כדי להצר באשליה עוד יותר את האגן" (כאמור, האגן שלי צר). לא מתחשק לי לשחק את המשחק הזה. אני אשאר עם הביקיני משולשים שפחות מחמיא לי על פי חוקי הכלל, אבל נוח לי כשאני רצה על החוף. ובקיץ הקרוב, המרתון היחידי שאכנס אליו הוא להשלים את היעד בריצה. יודעות מה, אולי אפילו טריאתלון.