אולי שמעתם על "מחאת הסרדינים" והתלבטתם איך זה קשור אליכם. 

 

אני סך הכל אמא לילד בכתה א', מה לי ולמחאות. 

כל מה שאני יודעת זה שהדור הולך ונהיה יותר ויותר אלים. אני שומעת מהורים על חוויות אלימות קשות ביותר שצפו בהן במסדרונות בית הספר, וזוהי לא תופעה יוצאת דופן. מדובר על חוויות יום יומיות, כשההורים מגיעים לאסוף את ילדיהם, ילדים בכיתות א' – ב'. 

הדור גם הולך ומאבד בהדרגה את הקשב והריכוז שלו, ויכולות הלמידה שלו בישראל צונחות, לזה יש תמיכה בדוחות ה- OECD. 

 

אני צופה בתגובות של משרד החינוך, של "צוות המבוגרים האחראים" שאמון על חינוך הדור הבא בישראל, ואני רואה איך שלב אחרי שלב הוא פשוט שופך את התינוק עם המים. אני רואה איך מכניסים מצלמות כפתרון לאלימות (אולי יכול להתאים כפתרון משלים, בטח שלא כמענה יחיד), איך מפעילים את המערכת, הוועדות, הפיקוח וכל ההיררכיה הזו ככוח דורסני ולא במנהיגות ובשיתוף עם ההורים והקהילה. אני צופה בדיווחים על מורים שצועקים על תלמידים בתוכחה האם לקחו היום את כדור הריטלין שלהם, ובמערכת שמחייבת הורים לשלם על אבחונים ובדיקות ובטיפול תרופתי בילדים. אני צופה בתלמידים מאבדים כל עניין בלימודים ובהמשך הדרך מעדיפים ריגושים מהירים וניתוח שטחי על פני חווית לימודים מעמיקה ועשירה שיוצרת קשר מכוון לחיים בין המורה לתלמיד. 

 

אני צופה גם בצוות הוראה מתוסכל ובמצב תמידי של התגוננות או תקיפה, שמנסה לפעול במציאות אבודה מראש. צוות מוכשר ככל שיהיה, אין לו באמת כלים להתמודד עם מציאות כזו והשחיקה היא מהירה. שחיקה מהירה משמעותה תחלופה גבוהה מאד של צוות ההוראה - ולתחלופה גבוהה יש השפעה על אווירה של כאוס וחוסר אינטימיות רגשית בין התלמידים לצוות, אווירה של זרות, שמביאה איתה צרות גדולות יותר בהמשך.

אני צופה בילדים ובצוות שנופלים קורבן לדבר הזה מדי יום.

 

אני צופה במציאות הזו מדי יום, ולא מבינה איך נתנו לזה להמשיך לקרות. אנחנו ההורים, אלה שתפקידם לשמור על הקטנים, אנחנו שמספרים כל בוקר לילדינו שנשמור עליהם מכל צרה ותמיד נהיה שם, אנחנו מאכזבים אותם כל בוקר מחדש, כאילו זה זבח שחייבים לשלם ושולחים אותם למערכת שלא תמצה את הפוטנציאל האדיר שלהם.

 

ההסבר הוא מרגיז, אבל פשוט. מרבית ההורים צריכים להגיע מדי יום לעבודה בראש שקט, ולהפיק את התועלת הכי גבוהה מעצמנו, הרי גם אנחנו בתהליך הישרדות. לכן אנחנו מפקידים את ילדינו לתוך מערכת כזו מדי יום, גם אם אין בה אמון, ובעיקר כי אנחנו לא חושבים שיש חלופה. התרגלנו שאין שום אפשרות לעצור את הכל ולהגיד די, כי עצירה היא פריווילגיה למפונקים. גם אנחנו איבדנו תקווה. כמעט.

 

"מחאת הסרדינים" צפה מחדש - והצדק מסנוור

אם אתם כמוני, מוצפים מעודף "מותגי מחאה", אני אסביר שבעצם מדברים כאן על טענה חשובה אחת - ציבור המבוגרים לוקח אחריות ודורש יחס ראוי לילדיו. 

 

כבר ב- 2008 הבינה הממשלה שהמצב הנוכחי חייב להשתנות והתקבלה החלטה לשנות בהדרגה את התקן ההיסטורי של 40 ילדים בכיתה ל- 32. משחלפו השנים וזה לא קרה בפועל, הקימו את ועדת שמחון שהמליצה אף היא על שורה של המלצות וביניהן להוריד בהדרגה את כמות הילדים בכיתות ל- 32. כמה חבל שמשרד החינוך המשיך עם התקן ההיסטורי והארכאי, ואף הודיע על פירוק והרכבה מחדש של כיתות, כאילו הילדים ומערכת היחסים האינטימית והייחודית שנוצרת בכיתה הם משחק לגו - מפרקים ומרכיבים. 

 

ל"מחאת הסרדינים" היו כמה גלגולים, והיא פרצה לאחרונה לאחר שניתנו ב- 2014 המלצות ועדת שמחון וההמלצות לא יושמו. 

 

זו מחאה ערכית על האופן שבו ראוי להתייחס לילדינו בחסות מסגרות החינוך, על איכותו של החינוך הציבורי, ודומה שהיא ממשיכה גם את הקו המרכזי של אחותה הקטנה הנאבקת כנגד מחסני הילדים בגנים העירוניים, שם מצופפים 35 פעוטות חסרי אונים עם שני אנשי צוות. המחאה ההיא על מצב הגנים ניקבה מעט את מעטפת האטימות והפוליטיקה הקטנה, והתבשרנו על תחילתה של רפורמה חדשה והוספת סייעות.

כיתה של 40 ילדים - המפגש הראשון של ילד קטן עם בית הספר

 

אבל בישראל של היום עדיין ממלאים כיתות עד מקסימום של 40 תלמידים. רק מהתלמיד ה- 41 יפתחו כיתה נוספת, והכיתות מלאות עד אפס מקום. זה המפגש הראשון של ילד שרק עכשיו סיים גן חובה עם בית הספר, הוא נתפס כמרחב הישרדות. כמחנה אימונים לשורדים בלבד. 

 

40 זה מספר שנתפס תיאורטי, אבל מישהו מעלה באמת על דעתו שכשהקשב של מורה מתחלק ל- 40 ילדים קטנטנים יש איזשהו אפקט חיובי של למידה או יצירת קשר ערכי ? זה פשוט לא אפשרי. 

 

בישראל של היום עדיין ממלאים מספר מקסימום של ילדים בכיתה. צילום מסך

 

גרוע מכך, אם נוסיף לזה את העובדה שגם את תקן האחיות הוציאו לאחרונה מבתי הספר, הרי שהמספר הזה מקבל משמעות נוספת של השגחה. תתכוננו, כי בית ספר הישראלי של היום, הוא מערכת שלא עוצרת בשום שלב ובשביל אף אחד. לא בשיעור ולא בהפסקה. אי אפשר לעצור כשאתה מבוגר אחד לארבעים, אתה חייב להמשיך לנוע. 

 

אם למשל לילד שלכם קשה יותר להסתגל או אם הוא נפצע וצריך עזרה ראשונה – הפתרון הבית ספרי יהיה להתקשר אליכם שתבואו לקחת אותו, גם אם צריך חבישה קלה בלבד. כשיש 40 ילד בכיתה נפצעים הרבה יותר, זה פשוט סטטיסטי. נפגשים יותר פעמים בשטח החצר, והחיכוך יוצר פגיעות – ובכל פגיעה, יתקשרו להורים כדי שיבואו לטפל בילד כי אין מישהו אחר, והמערכת לא עוצרת בשביל אף אחד. במצב של 40 ילדים למורה אין מספיק כוח אדם לגלות רגישות, לראות את הילדים, לזהות פגיעה או עיכוב או אבחון, אין שום סבלנות לשונה, כי אנחנו מייצרים פס ייצור ממלכתי. 

 

"מחאת הסרדינים" הצליחה להוציא את ההורים ממצב כרוני של עצימת עיניים, ומאזור הנוחות שלהם, כדי להביע יחד עמדה ערכית. היא הצליחה בגלל התחושה הרווחת שבבסיסה טענה צודקת ושהעומדים בראשונה מתנהלים באחריות ובמידתיות. לא כולם התחברו אליה, חלק חשבו שלא נכון להשבית את הילדים ושהמחאה צריכה להיות אקטיבית ונוכחת אבל בדרכים אחרות, חלק חשבו שכדאי לעשות שביתה מלאה בכל הארץ, ולא בכל יום ישוב אחר, אחרים חשבו שהשביתה לא מקדמת באופן אישי את מצבם הייחודי רק בבית הספר המסוים שלהם. ויש מי שהעלה בצדק את החשש ששוב משרד החינוך ישתמש בדרך של "הפרד ומשול" ובטענה שהתקציב מספיק או לרפורמה בגנים העירוניים או לרפורמה בבית הספר - אבל לא גם וגם. 

 

אבל הפתעה. בעיקר הודות לאמצעי התקשורת החדשים בפייסבוק ובוואטסאפ שהעלימו את פערי המידע בין ההורים ובניגוד לכל הציפיות, לראשונה פעלה קהילת ההורים כקהילה שמבינה שהיא קהילה, לראשונה פעלנו יחד כקבוצה למען אינטרס משותף וללא מורא, בדרישה להעלות לראש סדר העדיפויות את ילדינו - בכל גיל רלוונטי. גם בגנים וגם בבתי הספר, ולא זה או זה. בדרישה לחינוך איכותי ולא שמרטפות. אנחנו לא מוכנים שיפקירו את ילדינו יותר, לא במחסנים, ולא כסרדינים וחשוב מכך- לא מוכנים עוד שיפקירו את הדור הבא שמתחנך כאן.

 

#כי_מחינוך_תצא_חברה!

 

**הכותבת היא עו?ד ומקימת שדולת ההורים בתל אביב יפו