מאבק גיל הפרישה עולה מחדש עם כוונת הממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים, ולרובנו יש עמדה עמומה בעניין, אם בכלל, למרות שמדובר בנושא בעל השלכות כלכליות וחברתיות עמוקות. מחר (רביעי) מתקיים כנס חירום בכנסת בנושא העלאת גיל הפרישה, ביוזמת חברות הכנסת זהבה גלאון ושלי יחימוביץ', וחלק ממטרתו היא לפזר את הערפל סביב הנושא כדי שהלחץ הציבורי יפעל לכיוון הנכון. אז על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על גיל הפרישה?

מרוששות: למצוא את עצמך חסרת

כל אחרי גיל 40

 

סרטה של ג'ולי שלז "מרוששות" מביא את סיפורן של 4 נשים, שנתונות למרותו האכזרית של השוק החופשי

 לטור המלא

גיל פרישת חובה הוא הגיל שבו מעסיק רשאי לחייב עובדת או עובד לפרוש בשל גילם, וכיום הוא קבוע על 67 לגברים ונשים באופן שוויוני.

גיל פרישה מוקדמת:בתנאים מסוימים עובדת או עובד זכאים לפרוש מהעבודה לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק ולקבל קצבאות מופחתות. גיל הפרישה המוקדמת הוא 60 לגברים ונשים כאחד.

גיל הזכאות:הגיל בו ניתן לקבל קצבת זקנה מהביטוח הלאומי ללא קשר למבחני הכנסה. גיל הזכאות הוא 70 לגברים, ועד שנת 2020 יגיע ל-70 גם לנשים.

העלאת גיל הפרישה משמעותו דחיית הגיל בו נשים יוכלו להתחיל לקבל קצבת זקנה, העומדת היום על 1,531ש”ח (קצבת הבסיס) בלבד. חשוב להבין: ללא קצבת הזקנה, כ-50%מהזקנים היו חיים מתחת לקו העוני, וקצבת הזקנה מעלה כמחצית מהם אל מעל הקו. אז למה זה נושא של נשים? כי כיום, רק ל-30%מהנשים בגיל 65ומעלה יש קרן פנסיה. קראתם נכון. רק 30%מהמבוגרות כיום מבוטחות בקרן פנסיה. ומה עושות היתר שהן עקרות הבית, המובטלות או העצמאיות שלא הפרישו לפנסיה כדי לשרוד כלכלית את היומיום? הן נסמכות על קצבת הזקנה, השלמת הכנסה ואם יש, קצבת שארים.

גם אלה שיש להן פנסיה אינן במצב טוב - הקצבה החודשית שתקבל אישה מהפנסיה שלה קטנה בממוצע ב-50% מהקצבה החודשית של גבר, ו-70% מבעלות הפנסיה יקבלו קצבה שקטנה מ-3,000ש”ח (לעומת רק 30%מהגברים). אז המצב הוא שמרבית הנשים שמגיעות לגיל הפרישה, בין אם חסכו לפנסיה ובין אם לא, נידונו לעוני של ממש, או לשהייה ב"עוטף עוני" עד יום מותן. לעומת זאת, הממשלה רוצה לדחות את זכאותן לקצבת זקנה בשנתיים לפחות. מה יעשו באותן שנתיים כל אלו שאינן שכירות ונסמכות על הקצבה לצרכי החיים הבסיסיים ביותר? מה יעשו מי שעבדו כל חייהן אך נפלטו משוק העבודה כתוצאה מאפליה עם הגיען לגיל המבוגר?

ואיך הגענו למצב כל כך חמור?

האמת היא, שהפערים המגדריים בשוק העבודה מתחילים בגיל צעיר, ורק הולכים ומעמיקים ככל שאנו מתבגרות. ניתן היה לחשוב שאין קשר בין לידה לקצבת זקנה, בין משרת אם לגיל הפרישה, או בין עובדות קבלן ופערי שכר לעוני בגיל ה"זהב". אך כל הדברים האלו קשורים קשר הדוק. נשים מרוויחות בממוצע 30%פחות מגברים, ולכן גם ההפרשות והסכומים שנצברים לפנסיה פחותים. נשים גם מתאפיינות באי רציפות תעסוקתית בשל חופשות לידה וחלוקת התפקידים המסורתית במשפחה שקובעת שהן אלו שיטפלו במשק הבית, בילדים, בהורים זקנים או בבני משפחה חולים. בנוסף למי שנאלצות לפרוש מעבודה כדי לטפל באחרים, נשים רבות מפוטרות מהעבודה בשל הריון ולידה, ומתקשות לחזור לשוק העבודה במשך שנים רבות. גם לאחר גילאי הפריון, עם הגיען לגילאי 40-50, נשים מופלות יותר על רקע גיל מאשר גברים, וכך הפער בשיעורי האבטלה בין גברים ונשים בגילאי העבודה גדל גם הוא עם הגיל. לנשים יש ייצוג יתר במשרות חלקיות, זמניות ושעתיות, וישנן יותר עובדות קבלן מעובדי קבלן. כל המרכיבים האלה מקטינים את יכולתן של נשים לחסוך לפנסיה. בסוף, נשים חיות בממוצע יותר שנים מגברים, ולכן הסכום שצברו מתחלק על פני יותר חודשים כל שהקצבה החודשית קטנה עוד יותר.

זה המצב שבו נמצאת החברה הישראלית, ועם זאת טוענים המצדדים שהעלאת גיל הפרישה תקדם את השוויון. איזה שוויון היא תקדם? היא תידון אלפי נשים נוספות לירידה אל מתחת לקו העוני, בעוד שמצבם של הגברים לא ישתנה. הניסיון להעלות את גיל הפרישה נעשה שוב ושוב ללא בניית מדיניות תעסוקתית כוללת שתתמודד עם כל המרכיבים המוזכרים כאן המשפיעים על היכולת לחיות בכבוד בגילאי הזקנה. לא קיימת מדיניות שתתמודד עם הפנסיה הבלתי מספקת, עם היעדר חיסכון פנסיוני לעצמאים ועצמאיות, עם הפערים המגדריים הבלתי נתפסים בשיעורי ההשתתפות בשוק התעסוקה ככל שהגיל עולה ועם השיעורים הנמוכים עוד יותר באוכלוסיות מוחלשות ובפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. העלאת גיל הפרישה תעמיק את העוני של נשים שנפלטו משוק העבודה לפני גיל הפרישה ונשענות על קצבת הזקנה כדי להתקיים, עם הזכויות הסוציאליות הנוספות הכרוכות בה. בניגוד לטענות, העלאת גיל הפרישה לא תגדיל באופן מהותי את היקף החסכונות הפנסיוניים של מרבית הנשים בישראל, משום למרביתן אין כלל חסכונות כאלה.

בשורה התחתונה, גיל הפרישה יעלה בעתיד. אנחנו דורשות שהצעד יעשה כחלק ממדיניות כוללת של התמודדות עם הפערים המגדריים והחברתיים, עם אפליה בשוק העבודה, עם אבטלה ועם התבגרות האוכלוסייה.