במשך שנים שמעתי את אותו תקליט; את חייבת לרדת במשקל - בשביל הבריאות. במשך שנים חשבתי שה"בריאות" לא מספיק חשובה אם בשבילה אני צריכה להתאמץ כל כך. ועוד להזיע?! אני לא מזיעה. אגרתי ואספתי את משמני סביבי, משוכנעת שיש גם דרך אחרת אותה עדיין לא מצאתי. 

 

עוד באון לייף:

 

ואז הגיע הרגע שאני רוצה תינוק, והוא מבושש להיווצר, והרופאים שוב אמרו: "בשביל הבריאות", ומשהו בבטחון הגמור לגמרי התערער והאחיזה במשמנים, כמו בשולי חצאית עמוסת תפוחים, נחלשה.

 

 

הייתי משוכנעת שיש דרך אחרת. ענת אדומי

 

במשך חודשיים, בתור התחלה, ניסיתי ללכת בלילות ברחובות. בנזוגי הצטרף כדי לתמוך, מדלג ומכרכר סביבי כמו עז הרים, מספר סיפורי אלף לילה ולילה בעודי מתנשמת כמו בהמה גוססת. זה לא עבד. ללכת בלי יעד, בלי מטרה, מה כיף בזה? מה הטעם? 

מהר מאוד (יחסית בשבילי) הבנתי שאני צריכה עזרה של ממש. אחרי שדמיינתי את עצמי עטופה למשעי בטריינינג אייטיז בחדר הכושר, החלטתי שאמצא לי מאמנת ואזמין אותה אלי, לביתי הקט. ערוכה ומזומנה עם הטריינינג והמון מצברוח, קידמתי את פניה של המאמנת בהתלהבות והיא, יעילה ונמרצת שכמותה, התחילה מיד להעביד אותי.

 

 

-כתבה פרסומית-

 

רוצה אימון כושר מוצלח? מה הם 9 הדברים שאת חייבת לעשות לפני אימון? לכתבה המלאה

 

 

 

 

תוך עשר דקות ואחרי כעשרה ליטרים זיעה שנספגו היטב בטריינינג, ראיתי שחורות ושלחתי ידיים לבקבוק המים כאילו לפחות חציתי את המדבר, פעמיים. התיישבתי על כיסא, אבל הראש עדיין משך למטה. ואז בפרץ שיתוף (אם כבר מאמנת אישית, אז עד הסוף) הזמנתי אותה לחדר השינה שלי ופשוט נשכבתי על המיטה, קוברת את הראש בכר.

 

לוחמים מספרים על הרגע ההוא בקרב שבו הפכו מחברים לנשק לאחים. כור ההיתוך שמאחד ומזקק את המתכות, משמיד את הלכלוך המיותר. באותם רגעים, כשאני שכובה על מיטתי רועדת מחולשה, עונה על שאלותיה של המאמנת המודאגת, הבנתי שאני חייבת. חייבת לשחרר את האחיזה בשולי החצאית, חייבת לוותר על הסלידה שלי מזיעה ולהפוך אותה לחברה שלי. חייבת להמשיך בדבר הזה שנקרא אימונים וחייבת להצליח יותר מעשר דקות בפעם הבאה. פשוט חייבת. הבנתי גם שהפרטנרית שלי לתהליך יושבת כאן ממש לידי, בודקת שאני עדיין נושמת.

 

חייבת לוותר על הסלידה מזיעה ולהפוך אותה לחברה שלי. אדומי

 

באימון הבא כבר השלמתי ארבעים דקות תמימות של תרגילים ומכשירים, תוך עידוד בלתי נלאה של המאמנת, ומשם כאילו נפרץ הסכר. התחלתי להתרגש לפני האימונים, ממש להתכונן. מדי פעם קניתי עזרים שונים – כאן משקולות, שם מזרן יוגה – הכל בשם הכושר ו"בשביל הבריאות". פתאום גיליתי חנויות שלמות שהיו שקופות לי. הידעתן/ם כמה סוגים של גופיות ספורט יש?! והצבעים!! הכל כל כך זוהר! אני מרגישה פתאום כמו בחנות ממתקים, רק בלי הקלוריות.

 

מאימון לאימון אני מרגישה את השינוי בגוף. שעה שלמה של אימון חולפת בלי ששמתי לב. אני מצליחה להתמתח ולגעת בקצות הבהונות שלי, הבטן ההריונית-בכאילו מתחילה לרדת ואני כבר לא נשמעת כמו חזיר בר כשאני נושמת.

פעם, כשהיו מספרים לי שספורט גורם להיי מאנדורפינים הייתי צוחקת בקלילות ומדפדפת הלאה. לא רק פדלאה אני, גם סקפטית. אבל בחיי שצדקו! יידע כל סוכן ביטוח שבימי ראשון וחמישי בשעות אחר הצהריים זה הזמן להתקשר ולהציע לי ביטוח חיים במחיר מופקע. כי אלו השעות, לאחר האימונים, בהן אני כל כך מוצפת סמים טבעיים וחוקיים (הידד!) עד שאני מרגישה כמו סופרוומן. לא פחות.

 

אין דבר שמגדיר מדוייק יותר את התהליך שאני עוברת בתקופה האחרונה מאשר הרגלי השיטוט שלי באינטרנט. במשך חודשים אגרתי וקטלגתי לוחות בפינטרסט של עוגות מדהימות ורעיונות עשה-זאת-בעצמך לשדרוג הבית. אני יודעת איזה צבע מתאים לאיזה משטח ומכירה 50 דרכים לתלות תמונה. מק'גיוור קטן עלי. ועכשיו? עכשיו אני מוצאת עצמי, לראשונה, בקטגוריית הבריאות והכושר מחפשת תרגילים חדשים שבא לי לנסות.

 

"זרועות מחוטבות תוך שבועיים"? דונט מיינד איף איי דו. "עשר חליטות להעלמת הכרס"? אני מוכנה לשתות תה עד שאצוף. אני עוקבת אחר מתאמנים באינסטגרם, מריירת על שכמות שריריות וריבועים בבטן - כשאני עושה משהו אני עושה אותו עם כל הלב והקרביים. גם כזאת אני.

 

מדי פעם, כשאני בשיא ההיי שלאחר אימון אני דופקת פוזה מול המראה ומעלה לפייסבוק סלפי מסמורטט על מכשיר הכושר למען יראו חבריי ואוהביי. כי יש רגעים קשים לפעמים, שהשרירים כואבים והעייפות מושכת לכיוון המיטה. וברגעים כאלה אני מדפדפת בתמונות הנצחון שלי, מתענגת על הלייקים ומילות העידוד של היקרים לי. וככל שהזמן חולף הרגעים האלה מתמעטים. תחושת הנצחון הולכת ומתעצמת והגוף שלי כולו רוצה לזעוק מכמה שטוב לו: אני לא מזיעה, אני מנצנצת!

 

ממש לא מזיעה - מנצנצת.