אנחנו, הציבור החרדי, לא אשמים
וכמו בכל אירוע קיצוני, בו מעורב חרדי, אני שבה ומוצאת את עצמי מתגוננת. זה לא שמישהו חושב שאם משוגע אחד אחז חרב או סכין בידו והכה, הרי שכולנו כמותו. ובכל זאת, קשה לפזר את העננה שפוזר הערב מעל לראש כולנו, "אבל אשמים אנחנו".
וכי עלי להצטדק, להסביר שהתורה, בעשרת הדברות שלה, ציוותה "לא תרצח"?? כאילו, יש מישהו בעולם הזה שסבור שיש איזו שהיא הצדקה למעשה כה נפשע של דקירת איש באחיו??
משפחתו ואנחנו לא אשמים
האיש, זה שאפילו קשה לי להגות את שמו, שליסל, התגורר עד לפשע הקודם שלו ברחוב בו אני מתגוררת. רק המחשבה על מי שגר בסמוך אלי, עשתה לי במשך שנים רע על הלב. הייתי רואה את אשתו, גרושתו די מהר, שבה ממקום עבודתה, מקניות, אוחזת בידה את הילדים, ולבי היה נקרע. עצם העובדה שהיא מיהרה לדרוש ממנו גט הוכיחה כמאה עדים עד כמה חתך מעשהו את ליבה לחתיכות. לחשוב על הילדים, על מה שהם עברו, על האצבע המאשימה שהופנתה אליהם מצד החברה.
הם, לא אשמים. כולנו, הציבור החרדי, לא אשמים.
ובכל זאת, אצלנו נוהגים לראות בכל מקרה שכזה סיבה לעשיית חשבון נפש. ואולי לא מספיק הוקענו את הקיצוניים מקרבנו. כעיתונאית הוקעתי ומוקיעה כל מעשה נפשע מהסוג הזה, וגם דומים לו. אבל אינו דומה השונה מאה פעמים לשונה מאה ואחת פעמים.
ואולי, הייתה חסרה הכתבה ה-101. עוד מילת זעזוע, עוד כותרת מוקיעה-מקיאה.
ביצים על הרב שטינמן
הקיצוניות, לכל צורותיה, פוגעת בכולנו. מהסתה נגד חיילים חרדים ועד להסתה נגד רבנים. אני עוד זוכרת איך לפני כעשר שנים נילוויתי למסע דרומה של הרב שטינמן. לפתע, כשהוא יושב בתוך הרכב, נזרקו על הזגוגיות ביצים טריות. נטפי החלמונים המעורבים בחלבונים נדמו אז בעיני לדמעות. ליבי, בכה. "הוא תומך בנחל החרדי", היה אז התירוץ. כן, כשהגיעו לחדרו בחורים, שלא מצאו טעם בלימודם, 'שבבניקים' בפי כל, הוא שלח את חלקם לשרת במסגרות צבאיות מתאימות. זר אולי יתקשה להבין, אבל ביזוי גדול בתורה ומנהיג כה גדול כמו רבי ומורי הרב שטינמן, הוא מעשה שמעורר זעזוע בעולם החרדי. קיצוניות, היא קיצוניות, היא קיצוניות, היא מחליפה תירוצים סיבות ודרכי פעולה, אבל שורשיה טמונים באותה חלקת אדמה בוצית ועכורה.
אם היה כד הדמעות שלנו על תופעת הקיצוניים בחברה החרדית זקוק לעוד דמעה אחת קטנה כדי לעלות על גדותיו, אולי לעלות לשמים בתפילה, הנה כאן ועכשיו מוגשת עוד טיפה.
כאשה חרדית, אני מזילה דמעה. אוי לנו כי יש מי ש'בשם הדת' (חלילה וחס!) מבייש את כולנו.
מכאן שלוחה זעקת הגינוי – לא עוד!