להיות שחקן זה עסק, ובעסק הזה אני עוסק מורשה. למזלי, לימודי המשחק התחילו ברגל ימין: כבר בשנה ג' התקבלתי ל"הבימה" (בעולם התיאטרון זה חתיכת וואו), ולמזלי הכל הלך. הצטלמתי באותה תקופה להמון סדרות, ביניהם עספור שמאוד הצליחה, ועוד לא מעט פרוייקטים. בעקבות ההצלחה הגיעה הצעה שהיתה הגשמת חלום מבחינתי  - עשיתי אודישנים לשחק בהצגה רומיאו ויוליה ב"קאמרי" והתקבלתי.

 

עוד באון לייף:

 

 

בתור אחת שהאמינה שהיא תהיה מנחה בערוץ הילדים, פתאום ללמוד את שייקספיר בקאמרי בתפקיד של יוליה זה משהו שהוא לא פחות ממדהים בעיני. בוקר אחד הגיעה ביקורת על ההצגה מ?הארץ?. לא נתקלתי בטקסט הזה מאז שהוא נכתב, ב12.3.11, ובשיא ההתרגשות אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להקריא לו בקול את הביקורת. הכותרת היתה ?אמש בתיאטרון? ונכתבה על ידי מיכאל הנדלזלץ

"...אבל אתם הרי לא מעוניינים בפרטים אלא בעיקר, אז איך היה רומיאו ואיך הייתה יוליה. יוליה - די מכוערת, חיוך מאולץ, הקול הלא מעובד והישראליות הזועקת, לא מקלים על נלי תגר לגלם את התפקיד. הבגד, ובעיקר המגפיים, ממש מפריעים; מה שצריך לרומיאו ויוליה זו לא פרשנות - זה רומיאו ויוליה, ותיאטרון מקצועי לא יכול להציג את המחזה הזה בלי יוליה, כי אז לא משנה בעצם למה הוא רומיאו".

 

אפשר לשער שזה לא היה הבוקר הכי רגוע בתולדות חיי. מה שהפריע לי בעיקר היה הפער - הרגשתי שאני עושה תפקיד ממש טוב, והייתי בטוחה שאני טובה. לא הייתי חסרת ביטחון, אבל מההלם, ניסיתי לגמד את כל האירוע. התחלתי לספר לעצמי סיפורים ולהקטין את הסיטואציה: ?מי כבר קורא ?הארץ???, שאלתי את עצמי. ואז הגיעו הטלפונים. אנשים התחילו להתקשר, ובמבט לאחור הם בעצם התקשרו כדי לנחם אותי על מות הקריירה שלי. קיבלתי טלפונים מכל השחקנים מהשורה הראשונה, באותה תקופה עבדתי עם השמנא והסלתא של עולם התיאטרון. אחד אחרי השני אמרו לי שהם משתתפים בצערי, ושאני צריכה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות.

 

אנשים התחילו להתקשר ולנחם אותי. נלי תגר

 

בעיריית תל אביב לא קוראים ?הארץ?

לאט לאט התחלתי לחשוב שכנראה קרה משהו ממש זוועתי. הגעתי באותו ערב לתיאטרון, ואף אחד לא יכול היה להסתכל לי בפנים. הרגשתי מצורעת, ידעתי שאף אחד לא יקנה את החיוך המאולץ שלי, בכל זאת, די מכוערת בנוסף לכל, שלא לדבר על הנעליים. בתוך כל המערבולת הזאת פיטרו אותי מ"הקאמרי". כמובן שזה לא קשור לביקורת ועוד יותר כמובן שזה לא אישי. אני מוצאת את עצמי בגיל 27, אחרי שאני עסק משגשג ועובד, בלי עבודה. אחרי כמה חודשים של צפייה בריאליטי ועישונים, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתעורר. הרי החשבונות לא הפסיקו להגיע, כנראה שבעיריית תל אביב לא קראו "הארץ" ולא ידעו שפוטרתי. החלטתי לחפש עבודה, ומצאתי אחת במוזיאון חיים נחמן ביאליק. אמרתי לעצמי ?טוב, מוזיאון זה לא רע, אני טובה עם ילדים, הייתי גם מדריכה בצופים? וחשבתי שככה יהיה לי זמן לתכנן את החזרה שלי לתיאטרון, אבל בפנים, הלב שלי שבור. אני מרגישה שאנשים לא יכולים לשאול אותי ?מה שלומך? ברחוב. אני בתוך מעגל של אבל. כל הזמן מה שעובר לי בראש ש?זהו. החלום הזה שחלמתי כל החיים נגמר. היה נחמד, היית חמודה, באמת תודה שהשתתפת, ביי.? לא הצלחתי להבין להבין איך זה קרה, ואני בשיאו של הדכאון, מוצאת את עצמי עובדת במוזיאון ביאליק, באמת מוזיאון נפלא. 

 

אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה והתחילו לגשת ולשאול אותי שאלות: ?אין כסף במשחק, אה? מה לעשות? ככה זה. חרא של מדינה?. ואני באותו זמן פשוט לא מצליחה לצאת מזה, לצערי. התחלתי לחשוב על הסבה מקצועית. תמיד אהבתי הסטוריה, חשבתי. פתאום אני תופסת את הראש, ואומרת לעצמי - ?זה לא יכול להיות?. לא יכול להיות שאני כל כך רוצה להיות שחקנית, וכולם מסביב נותנים לי את התחושה שאני טובה בזה, ומיכאל הנדלזלץ כותב שני עמודים ב?גלריה? עם תמונה שלי ואומר שאני גמורה - אז זה אומר שאני גמורה? 

 

עברתי דברים יותר גרועים בחיים

אני לא עומדת לוותר על החלום שלי. שוב ניהלתי שיחת נפש עם עצמי ואמרתי ?או. קיי. טוב. בואי נעמוד על הרגלים. עכשיו תחשבי מה עושים". פתאום כל מה שעלה לנגד עיני היה הרגע הזה שרואים בסרטים של בתי חולים. הרגשתי כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע. אז הבנתי שבסך הכל עכשיו אני נמצאת עכשיו למטה, ספציפית בשנת המס הזו. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשנות את כל הגישה, פשוט לשנות את המציאות החיצונית שלי. התחלתי להתנהג כאילו זה מעולם לא קרה. מבחינתי, כל תקרית "הגלריה" (שבעיני היה מינימום ה"ניו יורק טיימס"), בנוסף לפיטורים מ"הקמארי", מעולם לא קרו. לא הייתי בהכחשה. אכן פיטרו אותי, אבל עברתי דברים יותר קשים בחיים. אבא שלי נפטר, סבתא שלי התאבדה, אני די בטוחה שאצליח להתגבר. כאילו מה קרה? ה"קאמרי", אפשר לחשוב. 

 

אחרי שמונה חודשים שבמהלכם לא עבדתי כשחקנית, התקבלתי לסרט שנקרא "אפס ביחסי אנוש". בעקבות הסרט הופעתי במגזין שנקרא "אינדיוואיה" בתור אחת מעשרים השחקנים המבטיחים בעולם. בעולם! וברגע כזה אני אומרת לעצמי: "אוקיי, בגלקסיה האנושית של כדור הארץ אני ברשימת 20 השחקנים הכי מבטיחים, ופאקינג הנדלזלץ כתב לא רק שאני מכוערת ושהבגדים שלי מכוערים (שזה אפילו לא התפקיד שלי, יש מלבישה), ואני קול לא מעובד וישראליות שזועקת (באותו רגע הבנתי שישראליות זה דבר רע בתיאטרון)?. פשוט לקחתי את הדבר הזה והבנתי איך המציאות החיצונית יכולה להשפיע עלינו. כמו שלא לקחתי את ההופע במגזין בשום התלהבות יתרה ולא ארזתי את חפציי, את הכלב ואת בעלי להוליווד, אני לא אתן גם למיכאל הנדלזלץ להרוס לי את הקריירה.

 

יש את הקלישאה שאומרת שחשוב תמיד ?ללכת קדימה?. ‎אני לא בכיוון. אני הולכת המון אחורה, אני מרגישה שגם להליכה אחורה יש משמעות. החיים הם כמו תמונה במוזיאון, רק שעומדים מרחוק ורואים את הנוף, מקבלים את הפרספקטיבה. גם אם יש עיכוב קטן בחיים, זה רק הלב שלנו, שנמצא בנקודה הזאת, החיים כולם הם גל עולה ויורד.

 

צפו בנאום מתוך הכנס ?לא יוצאות מאיזון? של און לייף בשיתוף עם מתחם שרונה: