אני אמא לשני ילדים: עומר בן 4, ונעם בת שנה וחצי. כשעומר נולד הוא היה ילד מאוד קל, הוא כמעט ולא היה בוכה, היה מחייך לכל זר ברחוב, ובכללי הוא היה משתף פעולה כמעט עם כל דבר שהצעתי לעשות (לאכול, להתקלח להחליף חיתול או בגדים) ואת האמת הוא גרם לי לחשוב שאימהות זה לא דבר כזה קשה כמו שכולן מתארות.

 

ואז הגיעה נעם, שהיא ההפך הגמור מעומר, היא אנרגטית, רועשת ואוהבת לבכות (נראה לי שהיא פיתחה את זה כתחביב). נעם היא דרמה קווין לא קטנה, וכמו כל דיווה אמיתית היא אוהבת לעשות מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה.

 

אז בנוסף למלחמות במקלחת, המלחמות בהלבשה, המלחמות המלכלכות באוכל אני צריכה להתמודד עם מלחמת ההחתלה.

 

זה תמיד מתחיל בבקשה מנומסת מצדי: "נעם בואי נחליף לך חיתול" ותמיד זה מתקבל בחצי סירוב חצי התעלמות.

 

לאחר מספר פעמים של בקשות (על גבול התחנונים) אני מרימה אותה ומנסה להשכיב אותה במשטח החתלה בכח, זאת כמובן תוך התנגדות נמרצת מצידה וניסיון נואש מבחינתי להחזיק אותה במקום אחד.

 

בעבר הייתי נותנת לה את הפלאפון שלי כדי להסיח את דעתה, אבל אחרי שהוא צלל למותו פעם אחת משידת ההחתלה ועד לרצפת הפרקט, החלטתי להחליף את הסחת הדעת למשהו פחות שביר כמו בובה, או לשים לה שיר ברקע.

 

בפעם הראשונה והשנייה זה עבד פחות או יותר, אבל אחרי זה היא כבר הבינה את הרעיון וחזרה לחוסר שיתוף הפעולה הרגיל שלה.

 

ועד שסוף סוף סיימתי להחליף חיתול, להאכיל, להלביש ולקלח אני צריכה שוב להחליף, ושוב המלחמה חוזרת על עצמה, בערך 12 פעמים ביום.

 

אחת המלחמות שהצלחתי להתגבר עליהן היא מלחמת ההחתלה, קניתי לה את המכנסונים של פמפרס, והם ממש עזרו.

 

אז לצערי נעם עדיין מתעלמת מהבקשות המנומסות שלי (בגלל שאני אופטימית אני מאמינה שיום יבוא והיא תענה לי באו קי), אבל אחרי ההתעלמות הראשונה שלה, אני פשוט מתקרבת אליה תוך כדי שהיא משחקת, מורידה לה את המכנסון הישן ומחליפה בחדש תוך שנייה, ותוך כדי שהיא עומדת ומשחקת בלי להפריע לה.

 

ככה פתאום חיי וחייה השתפרו, בזכות המצאה שאני באמת לא מבינה איך לא חשבו עליה קודם. ולפחות מלחמה אחת מוחלפת בזמן איכות של אמא ובת, נטול בכי צעקות ומלחמות.  

עוד על המכנסונים של פמפרס