בגיל 33 התחתנתי.
בגיל 36 נכנסתי להריון.
בגיל 37 ילדתי.
בגיל 40 התגרשתי.

 

עוד באון לייף:

מעולם לא אהבתי ללכת בתלם. בטח לא בזו שמוכתבת לי על ידי אותה דמות ערטילאית בשם "החברה". לא עשיתי טיול למזרח כמו בני גילי אחרי הצבא, במקום זה ישר התחלתי ללמוד ב"שנקר", לימודים אליהם התקבלתי עוד כחיילת.
צבעתי שיער לאדום, התלבשתי איך שבא לי ויותר מהכל - תמיד אמרתי את שעל ליבי לכשנשאלתי (וגם כשלא, אבל את זה למדתי לצנזר).

ספגתי המון אש בצעירותי על כל מה שאני - על הלבוש, על צורת הדיבור, על חוסר הרצון להתאים לרובריקה מסויימת שאנשים תמיד רצו להכניס אותי אליה. סבלתי מזה נורא, ידעתי שאני משלמת אישי כבד על האמת האישית שלי, אבל מעולם לא חשבתי להשתנות, בעבור אף אחד.

מאותה הסיבה התחתנתי מאוחר וילדתי מאוחר - כי האמנתי שלכל אחד יש את הזמן שנכון לו לעשות בהם את הדברים. עשיתי תמיד הכל בקצב ובזמן שהתאימו לי, גם אם למי שמסביבי היה קשה לעכל את זה.
בדיוק מאותן הסיבות בחרתי בזמנו גם להתגרש.

 

אני ובלולה. צילום: יעל יעקבי

 

ואז התחילו השאלות, ההערות וה"הארות" החטטניות:
"נו, אז מתי את עושה לה עוד אח או אחות?"
"את יודעת, היום זה לא כזה קשה. *בגילך*, אפשר גם לבד..."
"אם את עושה, הכי טוב מהגרוש, שיהיו אחים"
"כמה ילדים יש לך? אחת? אה...זהו? ולא מתחשק לך עוד?"
פתאום הרחם שלי והייעוד שלו הפכו לנחלת הכלל החברתי, כשהכל עטוף כמובן במעטה של דאגה מזוייפת לעתידי, לשלמות נפשה הרכה של הקטנה שלי אבל בעיקר לשלמות הראיה המעוותת החברתית, שחייבת להכניס אנשים (ובמיוחד נשים) לתבניות מקובעות מראש, כי אחרת, היקום יקרוס לתוך עצמו.

לעיתים קרובות אני פשוט מסתפקת במענה של משיכת כתפיים וחיוך עלום, כמו שלימדה אותי פעם אשה חכמה. ברגעים בהם החטטנות חודרנית במיוחד בעיני אני יורה את קלף ה"אני מבינה שאת/ה תממנו לי את הילד השני?" ולנוכח משפט תגובה בנוסח "כל ילד מביא את הברכה שלו" אני מודה שאני מאבדת את העשתונות.
אין דבר שמחרפן אותי יותר מהתגובה הלאחר-ידית הזו בסגנון "יהיה בסדר" ו"אחרינו המבול" - העיקר שהכל יהיה כמו שכתוב בספר הידוע של "איך משפחה ישראלית גרעינית אמורה להראות".

 

אז הנה, ברור לי שאני עומדת להטריף מלא אנשים כעת (מה שמחזיר אותנו לפסקה הראשונה...), רק שכאמור, מזמן עברתי את הגיל שבו באמת אכפת לי מה יחשבו עלי:
ילד עולה כסף והרבה מאד כסף. אני כחד הורית ועצמאית במקצועי, שנאבקת על העצמאות הכלכלית שלי בכל יום נתון, פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי כלכלית.
להביא עוד ילד בנסיבות כאלה ואחרי זה לשבור את הראש לגבי איך אסתדר פיננסית בגידול נאות וראוי שלו, גובל לדעתי בחוסר אחריות הורית משווע. שוט מי.
האמת השניה שכדאי לי להודות בה, היא, שעם יד על הלב - זה לא ממש בוער בעצמותיי. הייתי שם, חוויתי את זה - עכשיו אני מעדיפה להשקיע את המרץ והמשאבים שלי בלתחזק את זה (אותי ואותה) הכי טוב שאני יודעת ויכולה.
באמת שסיימתי להתנצל על כך שהרעיון של להביא ילד לעולם, לבד ובגיל 44 (ללא בן זוג וללא תמיכה משפחתית נצרכת מאד), לא ממש קורץ לי - לא בפן הבריאותי ולא בפן הכלכלי. אני פשוט לא מעוניינת להכנס למערבולת הזו לבדי ולהכניס לתוכה ילדה קטנה, שעדיין זקוקה לי.

גם את תגובות ה"תעשי. בשבילה. לא בשבילך. אל תהיי אגואיסטית" הפאסיב אגרסיביות אני מצליחה כבר במרבית המקרים לשים מאחוריי. בתור בת זקונים למשפחה עם סיפור חיים לא פשוט - אני יודעת על בשרי שזה שיש לך אחים לא אומר שאתה לא עלול להרגיש בודד בסופו של יום. לראייה, אני לא ממש זוכרת יותר מדי רגעי אחאות - siblinghood, שמחים מהילדות שלי.

 

כן, אני מאמינה גדולה בתוכן, לא בהכרח בכמות. אני מאמינה שעל אף שלא כך חלמתי בצעירותי על חיי הבוגרים (מי אמר, שוב, התניות חברתיות?) זה ממש לא סוף העולם. התא המשפחתי שלנו, של שתינו, מלא תוכן שאני מקפידה ליצוק מדי יום לתוכו.
יש לי ילדה אחת, מדהימה, שאני מברכת כל יום על כך שזיכתה אותי להיות אמא שלה ואני יודעת שלה אני נותנת את כל מהותי ועצם קיומי. אני משקיעה בה את כל משאביי ומפתחת לה את החשיבה העצמית, כי בסופו של יום אני יודעת, על בשרי, שמי שעומד מול מראת האמת העצמית ועושה חשבון נפש לעצמו בלילה - זו רק היא אל מול עצמה. כך שהכי חשוב לי שתהיה שלמה עם עצמה, שתהיה בריאה ומאושרת. זה ממש לא תלוי במספר האחים שיש או שאין לה. זה תלוי במה שאני מנחילה לה, כהורה.
אז בפעם הבאה שאתם זורקים לעבר מישהי כמוני את השאלות החודרניות הללו, תספרו רגע עד עשר וצאו לה (ולי) מהרחם.
אנחנו לא חייבות לכם שום חשבון על הבחירות האישיות בחיים שלנו.
תתמודדו!