לפני 11 שנים ילדתי את הבכור שלי, ילדתי אותו בתשע בערב. לידה טבעית, במועד, תינוק בריא במשקל תקין. נשארנו ביחד 10 דקות – לא ידעתי שאפשר לבקש יותר. "עכשיו", כך הם הסבירו, "הוא ילך לישון. הוא מאוד עייף אחרי הלידה, וגם את צריכה לנוח. בבוקר תיפגשו רעננים". לא ידעתי שהם לא אומרים את כל האמת, שפשוט יש להם נוהל כזה שבלילה התינוק לא עם האמא.

אני הייתי מלאה באדרנלין – על איזה לישון הם מדברים?

עוד באון לייף: 

ההורים והחמים נכנסו להגיד מזל טוב, בעלי ריחף מאושר, ואני, עוד לא ידעתי מה להרגיש בכלל. הרגע ילדתי? אני? לא יכול להיות. לא ידעתי שזה כל כך נורמלי – ככה מרגישים בלי תינוק.

בעשר וחצי כבר הייתי במחלקה, בלי תינוק, בלי בעל (שעות האורחים נגמרו), בלי חברה, לבד. הרי הייתי אמורה לנוח. האדרנלין באמת התחיל להיעלם, והתחיל לפנות את המקום לעצב. חשבתי שהנה, העייפות המדוברת, אז כדאי לישון, אבל התהפכתי כל הלילה מצד לצד. משהו לא היה תקין, משהו היה חסר לי. לא הבנתי בכלל מה זה. לא ידעתי שהגוף שלי התחיל להתאבל.

אני לא זוכרת הרבה מהמפגש ביננו. ברור שאם היו מציגים לי תינוק אחר באותו שלב – 9 שעות אחרי הלידה – הייתי מאמינה להם, לא זכרתי איך הוא נראה. אני רק זוכרת דבר אחד – החל מאותו הרגע הוא רצה לינוק כל הזמן, הוא לא ירד ממני לרגע, בערך שבועיים, כולל בלילות.זה התינוק שרצה לישון לילה שלם אחרי הלידה?

הלילות הבאים היו ממש לילות לבנים שביליתי אותם בישיבה בחדר ההנקה. בכל פעם שניסיתי להחזיר אותו לעריסה, הוא חזר לבכות. מוכר?

עם הילד השני שלי הסיפור היה אחר. שם כבר ביררתי איפה יש ביות מלא, והלכתי לבית החולים שהבטיח לי שהתינוק שלי יהיה איתי כל הזמן. כל הזמן, בטח, אבל רגע, לא מיד אחרי הלידה.

התינוק המהמם שלי נולד בחדר קבלה – היינו ביחד אולי 5 דקות ונאלצנו להתפנות. מובן שהוא לא ינק. קיבלתי אותו חזרה אחרי 6 שעות, לא הסכימו רגע קודם. והוא הגיב אחרת - הוא ישן, וישן וישן. כאמא תמימה לילד שני חשבתי שלא צריך להילחץ, כשהוא יהיה רעב הוא יתעורר.

אחרי 36 שעות הוא עדיין לא ינק, ואחיו הגדול הגיע לבקר אותו. הוא נתן לו נשיקה בצירוף וירוס חביב. מסתבר שזהו וירוס קטלני לתינוקות. אחרי שמונה ימים כמעט איבדנו אותו. היינו חודש מאושפזים עד שהוא יצא מכלל סכנה. ניסים. לא ידעתי שהקולוסטרום (החלב המופק על ידי מיניקות בימים הראשונים מיד לאחר הלידה) מכיל חיסון נגד הוירוס הזה, לא ידעתי שהתינוק שלי ישן בגלל ההלם, ולא כי הוא היה עייף.

היום אני מהצד השני של המתרס, היום אני עוזרת לאמהות כמוני, היום אני רוצה שהאמהות יידעו!

התינוקיה – על שלל הטיפולים שבה, הבכי, האור, ההפרדה מאמא ואבא, חוסר המגע, התמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות) שניתן בטעות או תוך כדי שכנוע (תנוחי, תנוחי, אנחנו נטפל בו). התינוקיה הורסת! היא פוגעת! ולא תמיד זה בר תיקון.

יש תינוקות שממשיכים הלאה כאילו כלום, אבל יש תינוקות שלא מוכנים אחר כך לרדת מהידיים, נשמע קשה? זה באמת קשה, אבל זה המקרה הקל יותר, יש את אלו – ויש הרבה כאלו – שעושים כיבוי מערכת: "או.קי. זה העולם המדובר? לכאן הגענו? לא תודה. לא רוצים אתכם שום עסק. דוקרים אותי? הופכים אותי? מלבישים/מפשיטים אותי? הכל במכניות, ביעילות וזריזות, לא מחבקים אותי, לא תומכים בי, לא מרגיעים. אני בוכה ובוכה", ואז אחרי כמה זמן הם פשוט מוותרים, מתייאשים. מכבים את עצמם. לא יונקים, ומפספסים את הקולוסטרום, שקיים רק ביומיים הראשונים אחרי הלידה.

אין למערכת הבריאות צל של מושג כמה זה עולה להם, זה שהם דואגים באופן אישי להכניס להלם תינוקות כך שלא יקבלו את האנטיביוטיקה הטבעית שקיימת בגוף של אמא שלהם.

היום, 11 שנים אחרי, כמעט דבר לא השתנה. אני פוגשת את האימהות אחרי הלידה. הן רצו להניק, ממש, אבל אמרו להם שצריך להיפרד מהתינוק, שככה זה. הן נכנסו ללופ הידוע של תינוק בהלם, לא יונק, נותנים בקבוק, יש גודש, חסר חלב, ואז... מתחילים להילחם על ההנקה.פשוט מתחשק לי לשבת ולבכות איתן.

יש מה לעשות

צריך להפסיק את זה. כולנו ביחד. צריך להגיד - די להפרדת האם מהתינוק. אני וחברותי למסע רוצות שכמה שיותר נשים יידעו, יידעו שיש להן זכות חוקית להישאר עם תינוקן לאחר הלידה ולא להיפרד ממנו עד לשחרור.

פתחנו דף בנושא "הזכות שלכם להיות ביחד מרגע הלידה", יש בו מחקרים בנושא, שיתופים של הורים, תמיכה, פירוט לגבי בתי החולים בישראל. אנחנו נמצאות במסע להעלאת המודעות אצלכם, הורים לפני לידה, לכך שיש לכם את הזכות המלאה להישאר עם תינוקכם לאחר הלידה, במגע תמידי איתו, ולא להיפרד ממנו לרגע עד לשחרור הביתה.

כיום, ברוב בתי החולים בישראל, לאחר השהות המשותפת בחדר הלידה, התינוק מובל לתינוקיה, לעיתים בליווי האב, והאם מובלת למחלקה. בתינוקיה התינוק עובר סדרה קבועה של טיפולים, רובם לא נעימים לתינוק, חלקם כואבים ומבהילים (שטיפה מתחת לזרם מים, זריקה\ות בירך, בדיקת דם, חימום ב"גרילר"). הוא גם ממתין עד שיגיע הרופא לתינוקיה בכדי לבדוק את התינוקות שהרגע נולדו. זמן ההמתנה יכול להיות שעה ויותר.

במספר בתי חולים האב רשאי להישאר עם התינוק במהלך הבדיקה, בהרבה בתי חולים לא אוהבים הורים בתינוקיה, ומבקשים מהאבא לעזוב את המקום. גם במקומות בהם האב מורשה להישאר, לרוב הוא לא מורשה להרים את התינוק על הידיים בזמן הטיפולים השונים.

לתינוקות צפייה ביולוגית להיות בקרבת אמא (במיוחד) וגם אבא לאחר הלידה, לאחר 9 חודשים של חיבוק תמידי ברחם, חום, שמיעת פעימות לב, תחושה של בטחון. בבדיקת רמת הורמוני סטרס לתינוקות ליד אמא או תינוקות בתינוקיה, למשל, רמת ההורמונים הייתה הרבה יותר גבוהה לתינוקות בתינוקיה.

אפשר להבין....

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, הוכיחו כי השארת התינוק במגע עור לעור עם אמו מהלידה והלאה, שיפרה את כל המדדים אצל התינוק – תפקודי לב ריאה, רמת סוכר בדם - מאשר אצל תינוקות שהופרדו מאמם. הראשונים גם חוו פחות היפותרמיה ופחות היפוגליקמיה, שתי סכנות שכיחות אצל ילודים. אף הוכח כי החימום על גוף האמא בעור לעור מחמם את התינוק יותר מהר וחום הגוף נשאר יותר יציב מאשר החימום בגרילר בתינוקיה.

המחקרים הראו כי תינוקות שנשארו צמודים להורה, היו רגועים יותר והגיעו יותר מהר לשלב השינה הרגועה שכה חשובה להתפתחות המוקדמת של המוח באופן אופטימלי, וכן הגיעו להנקה יעילה בזמן קצר יותר.כמו כן, הראו המחקרים שמגע של האם בגוף תינוקה עוזר לה להחלים יותר מהר מהלידה, וגורם לגוף שלה להפריש הורמונים של שמחה ואהבה.

במידה והאמא לא יכולה מסיבה כלשהיא להיות עם תינוקה עור לעור, הוא יכול להיות עור לעור גם עם אבא/סבתא וכו'.

רצינו להביא לידיעתכם שיש בתי חולים בארץ שבהם ניתן לנהוג בצורה שונה, התינוק יכול להישאר עם האם / האב – צמוד לגופם לתינוקיה, שם התינוק יעבור רק את הטיפולים שההורים מסכימים להם – וגם זה כשהוא צמוד עדיין לגופם.י שנם גם בתי חולים שבהם חלק מהטיפולים מתבצעים ישר בחדר הלידה, כשהתינוק על האם, והמשפחה עוברת ביחד ישר למחלקה, והרופאים והאחיות מגיעים אליהם לחדר.

בכדי לוודא שאתם הולכים ללדת במקום שמאפשר את זה, עליכם להתקשר קודם ליולדות/תינוקיה ולוודא אם זה אפשרי, מומלץ לזכור מי נתן לכם תשובה חיובית (כאן יש רשימה של בתי חולים עם נתונים שאנחנו ביררנו לגביהם, ותגובות של אמהות שילדו שם).

מה זה אפס הפרדה?

רצינו גם להביא לידיעתכם שניתן ליישם אפס הפרדה בכל בית חולים בארץ, גם אם אין שם נוהל רשמי כזה. אתם צריכים להבין שהתינוק שלכם. אתם מחליטים הכל לגביו, ולאף אחד אין זכות אמיתית לקחת לכם אותו. אתם וכל נציג מטעמכם שמגיע ללידה לסייע צריכים להיות מתואמים על העניין ומוכנים.אתם מודיעים למיילדת שאתם רוצים שהתינוק יונח עליכם מרגע הלידה ללא שום תהליך קודם. מאותו רגע אתם מודיעים שאתם החלטתם שרק אחד מכם מחזיק את התינוק על הידיים בכל רגע נתון ואתם לא מניחים אותו לא בעריסה ולא מוסרים לאף אחד. בהתחלה הם לא יסכימו, יסבירו את הנהלים, יפעילו הפחדות לשלומו.ת סבירו שאתם בטוחים שהם יצליחו למצוא פתרון יצירתי לאיך התינוק יקבל בדיקת רופא ואת הטיפולים שאתם מסכימים להם - בלי שיעזוב את הידיים שלכם. ייתכן שתצטרכו לומר להם שאתם מוכנים לחתום על וויתור וללכת הבייתה אם הם לא מסכימים. זה בדרך כלל משכנע.

מה תמצאו בדף שפתחנו? מחקרים שנעשו בכדי לבדוק את ההשפעה של ההפרדה על התינוקות והאמהות, סיפורי הפרדה והתמודדות, ומידע לגבי בתי חולים וההתנהלות בהם.

יש גם קבוצה סגורה, שהכניסה אליה מותרת רק להורים ולזוגות/נשים לפני לידה. הקבוצה היא מקום לשתף את ההורים האחרים מניסיונכם, החיובי או השלילי לגבי אי הפרדה בבתי חולים בישראל, ומקום לקבל עזרה והנחייה ממנהלי הקבוצה ומהחברים האחרים בקבוצה במידה ותבחרו להישאר עם ילדכם מרגע הלידה.

לסיכום: התינוק כ"פציינט" לא יכול להגיד מה הוא רוצה או צריך. הוריו הם אפוטרופוס בשבילו. להורים הזכות המלאה להחליט לגבי איפה הוא יהיה, מי יגע בו, מה יעשו לו, מה הוא יאכל. זה שיש מדיניות בבית חולים מסוים לא אומר שההורים חייבים להסכים למדיניות זו.

** הכותבת היא אליענה עובדיה - מדריכת הנקה