בשנים האחרונות הפכו ניתוחי קיצור הקיבה המכונים "שרוול" לנפוצים יותר ויותר. לעיתים קרובות הם מוצגים בתקשורת יחד עם תמונות מחמיאות של לפני ואחרי ונוצר הרושם שמדובר בניתוח קל ופשוט שמוביל להרזיה מהירה. על המלכוד של ניתוח שמתיימר להחליף דיאטות אבל דורש אחת מחמירה בצורה קיצונית, על הסיכונים ועל הכשלונות המהדהדים ממעטים לדבר. גם לא על העובדה שלעיתים קרובות התוצאות לא מחזיקות מעמד והן לחלוטין הפיכות ואחוזי התמותה מפתיעים.

אחרי שהתברר שהניתוח מוצע על ידי רופאי משפחה לנשים שמנות כדרך לטפל במגוון בעיות כמו מיגרנות, כאבי פרקים או דיכאון ואפילו לנשים בריאות לחלוטין עם המילים "וגם תרזי על הדרך", ראיינתי את מור רוזנפלד (32) מחיפה, נשואה ואם לבת שהסכימה לדבר בשמה המלא, בלי בושה ובאומץ רב, על מה שקרה לה אחרי שעברה ניתוח קיצור קיבה בגיל עשרים וחמש.

אז איך בעצם קרה שעברת ניתוח לקיצור קיבה? זה היה רעיון שלך?

"זה היה רעיון של אמא שלי. השכנה שלנו עברה ניתוח טבעת ואמא שלי התלהבה מהתוצאות ולחצה בענין. הרופא שהתיעצנו איתו המליץ על שרוול ולא על טבעת כי טבעת, מהדקים אותה סביב הקיבה ואז את נעשית מלאה מהר מאד, זה הפיך ולא חותכים את הקיבה. אם מוציאים, הקיבה חוזרת למה שהיא הייתה. הוא המליץ על שרוול שבו כורתים שני שליש מהקיבה וזה הניתוח הכי פופולרי היום".

אז במקום משהו הפיך השתכנעת לעבור כריתה של חלק מהקיבה?

"לא הייתי שמנה מספיק בעיני עצמי וגם לא בעיני קופת החולים. לא עמדתי בקריטריונים. הניתוח הזה מתאים לאנשים בסכנת חיים עם השמנת יתר שמקשה עליהם לזוז. הרופא מאד המליץ ואמר שזה הליך קוסמטי קליל ואחרי שבוע אני אחזור לתפקוד מלא. הייתי אז סולנית בהרכב אה- קפלה ואפילו שאלתי אותו אם אני יכולה להגיד ללהקה ששבוע אחרי אני כבר מופיעה והוא אמר שכן בוודאי. אני חייבת להדגיש שיש אנשים שיכולים אז אולי מבחינתו זה לא היה שקר מוחלט אבל..."

אם לא עמדת בקריטריונים, איך עברת את הועדה?

"לא עברתי. ה-BMI שלי היה נמוך מדי בשביל ניתוח בפעם הראשונה שהגעתי לוועדה אז דחו אותי. בפעם השנייה, רופא המשפחה, מכוונה הכי טובה בעולם, שינה לי את הנתונים כדי שאצליח. בנוסף כתבתי שיש לי מחלת רקע - דיכאון, אבל זה היה צריך להיות תנאי סף לא לתת לי לעבור אותו. אם את במצב נפשי מעורער את לא בשלה להגיע להחלטה. לא הייתה שום סיבה בעולם לאשר לי ואישרו לי בכל זאת".

מור רוזנפלד. נשארה נכה אחרי ניתוח קיצור קיבה

שישה ניתוחים בסך הכל. מור רוזנפלד

הסבירו לך על הסיכונים?

"הרופא אמר שיכול להיות דלף. אחרי שכורתים שני שליש מהקיבה מהדקים בסיכות ודלף זה הסיבוך הכי נפוץ: שברווחים בין הסיכות דולף תוכן הקיבה החוצה. אבל אמר שהיה וזה יקרה אני אשכב במחלקה שלו, אקבל טיפול "מקסימום שבועיים מור, ותשתחררי הביתה". זה מה שהוא אמר על הסיבוכים".

מה קרה אחרי הניתוח?

אחרי שבוע הייתי בבית. היו כאבים במקום הניתוח ובמקביל התחילו לי כאבים חזקים בכתף. לא קישרתי בין הדברים, חשבתי שנתפס לי הגב. קיבלתי וולטרן. ביום שהוציאו לי את התפרים, הכאב בכתף נהייה כל כך נורא שחזרתי למיון, שם הם אמרו לי שכאב בכתף שמאל הוא האינדיקציה לדליפה. מסתבר שיש איזשהו עצב... אף אחד לא אמר לי. לא אמרו לי "שימי לב לזה". אם הייתי יודעת אולי הייתי באה קודם ואז הדלף לא היה מתרחב. הרי המשכתי לאכול ולשתות כמו שהסבירו לי וזה הרחיב את החור שנוצר. מה הקשר בין ניתוח בקיבה לכתף שמאל? אף אחד לא חושב על זה.

הצליחו לסגור את החור?

"אחרי כמה שעות הכניסו אותי לניתוח שני כדי לתקן את הדליפה והוא נכשל. בניתוח הראשון הכניסו לי נקז שמנקז את המוגלה והוציאו אותו ובניתוח השני החזירו אותו והוא נשאר אצלי משהו כמו חצי שנה כי לא הצליחו לסגור את הדלף. בגלל הזיהום קיבלתי דלקת ריאות ואושפזתי בטיפול נמרץ כמה שבועות. אחרי הניתוח השני לא אכלתי או שתיתי במשך שנה והוזנתי בהזנה ורידית. עברתי עשרות פרוצדורות עד שרופא הודה בפני אבא שלי שאין באמת מישהו באמת שיודע איך לתקן דלפים, אף אחד לא יודע. אז הם עושים מה שהם קוראים "טיפול שמרני" שזה אומר להזין אותי דרך הווריד ולקוות שהגוף יסגור את זה בעצמו".

והגוף סגר?

"לא. החליטו להחדיר לי סטנט - צינור מתכת, כי לא משנה שאת לא אוכלת או שותה, בפה יש עדיין רוק שאת בולעת והוא נוגע בפצע. אז שמים צינור כדי שהוא לא יגע והפצע יוכל להסגר. זה כאבי תופת. זה כואב בצורה מחרידה. הרופאים רשמו לי מורפיום והתמכרתי לזה. כן, בעצת הרופאים. אבל הסטנט? זה לא עזר. ניסו לסגור לי את הפצע בקליפס עם שיניים, עשו את זה גם וזה לא עזר, ניסו גם דבק ביולוגי".

אבל אי אפשר שזה פשוט יישאר פתוח. מה אמרו הרופאים?

"המליצו לי על כריתת קיבה, אבל היה ברור שאני אצא מזה נכה לכל החיים. במקום זה טסנו לארה"ב לעבור הליך חדשני במינסוטה, מכשיר מיוחד שיש להם ותופר מבפנים".

זה הצליח?

"לא, זה נכשל, כי הם לא ידעו, כי לא עלו על זה בארץ, שבינתיים התפתח אצלי אבצס ענקי בין הלב לריאות, משהו בגודל של תפוז. הייתי פצצת זמן מהלכת. אי אפשר היה לנקז אותו בלי להגיע ללב ולריאות וככה היינו שם כמה חודשים וניסו שם עוד ניסיונות כמו ניקוז פנימי ואנטיביוטיקה דרך הווריד אבל זה לא הלך וחזרנו לנסות ניקוז בארץ. בסוף החליטו על כריתת קיבה אבל אז, רגע לפני, נחת בארץ ד"ר ראול רוזנטל, רופא מיוחד מניו יורק".

כדי לעשות מה?

"הוא מטפל בחולים בישראל עם כשלים מניתוחי קיצור קיבה. כן, מסתבר שיש כל כך הרבה... הוא רופא יהודי שעושה את זה בהתנדבות. הוא טס לנתח אותי בתקווה שאולי הוא יצליח לעשות לי מעקף קיבה במקום כריתת קיבה. המשמעות של מעקף קיבה היא שהאוכל מתעכל ישירות מהוושט לקיבה וזה אומר... אין הפוגה בין אוכל לשירותים. את מבינה מה אני אומרת? זה עובר ישר למטה".

תגידי לי שהוא הצליח.

"הוא כן הצליח לעשות לי מעקף קיבה ולא כריתה, אבל גם הניתוח הזה הסתבך ואחריו עברתי עוד ניתוח, נקזים, הזנה בזונדה. אחרי שקצת התאוששתי עוד נאלצתי לעבור כריתת כיס מרה כי היו לי אבנים. הכימיה בקיבה משתנה וזה קורה להמון משרוולים. בסך הכל עברתי שישה ניתוחים ועשרות גסטרוסקופיות (כניסה ניתוחית דרך הפה)".

את עוד סובלת מתופעות לוואי?

"בסך הכל אני בסדר, אבל אני לא בחורה בריאה ואני לוקחת המון כדורים ותרופות. אני עדיין סובלת מכאבים, מהקאות, מפליטות והרופאים לא יודעים אם ומתי זה יעבור. בנוסף לכאב ולהקאות אני סובלת מהתעלפויות תכופות וגם מפוסט טראומה מההליכים הרפואיים הקשים. אני עדיין בגמילה ממורפיום. כרגע אני בהפחתה. התמכרתי תחת השגחת רופאים ועכשיו כשזו התמכרות אני צריכה הפחתה מפוקחת של רופא ובגלל זה משנת 2009 אני לא נוהגת. כן, זה סם ואני מכורה ואני בחורה שבחיים לא עישנה סיגריה. החמצתי את ההזדמנות להיות זמרת אופרה כי עברתי את הגיל ללימודים, ההיריון שלי היה בסיכון וגם לא יכולתי להניק והאמת היא שאני מאמינה שכבר העליתי את רוב המשקל בחזרה".

זה אפשרי בכלל לעלות במשקל אחרי שכורתים את רוב הקיבה?

"הקיבה היא שריר שמתרחב. זה לא ניתוח קל בכלל אבל גם אין שום הבטחה שזה (הקיבה) יישאר ככה. עם הזמן הקיבה מתרחבת. הרופאים מדברים מתוך תיאוריה "יהיה לך קל להתמיד" ואת חושבת שתהיי שבעה אבל זה לא נכון. את חושבת שהבטן תהיה קטנה וקובית שוקולד אחת תשביע אבל לא. את רעבה! אין לך ברירה אלא לסבול רעב, ככה את יורדת במשקל. אם את רעבה ומנסה לשבוע, את דוחפת אוכל ואז יש לך כאבים קשים ואת מקיאה ואז הקיבה מתרחבת מחדש. האבסורד הכי גדול הוא שבגלל הניתוח קשה להכניס דברים כמו ירקות אבל קל להכניס מילקשייק ובמבה אז את לא מתוסכלת ושוב יש לך תזונה לקויה. הניתוח הזה לא מגיע למוח, הוא לא פותר את הבעיה. הייתי לראשונה בחיי רזה ומעולם לא הייתי אומללה יותר. התפללתי לגוף השמן והבריא שלי. הייתי בחורה בריאה ועברתי לכיסאות גלגלים וטיטולים".

וכל זה קרה אחרי שעברת מה שהוצג מולך כ"ניתוח קוסמטי קליל".

"טעויות יכולות לקרות בניתוחים, אבל אני לא הייתי צריכה לעבור בכלל את הניתוח הזה, לא הייתי שמנה מספיק. הייתי בריאה וצעירה ללא מחלות רקע ולא הייתה שום סיבה בעולם להגיד לי לעבור את הניתוח. זה ניתוח מסכן חיים וקשה. על ההטעיה בדבר מה קורה אם יש דלף, תבעתי את הרופא. חשוב להבין, אני סובלת מהפרעת אכילה. הניתוח לא תיקן אותה. לא היה טעם לעבור את הניתוח בלי תהליך פסיכולוגי. אני לא חושבת שאסור לעבור קיצור קיבה. זה שווה את הסיכון אם יש פגיעה משמעותית באיכות החיים אבל היום היד על ההדק היא כל כך קלה. זה היה טרגי מה שקרה לי".

איך אמא שלך מרגישה לגבי מה שקרה אחרי שעודדה אותך לעבור את הניתוח?

"לא היה לה מושג. לא היה לה ידע על הדברים האלו והיא שמעה מהרופא שהסיכון הוא קטן וההליך הוא מהיר וקל. עד היום היא לא התאוששה. אני מבינה אותה. היא ראתה אותי נאבקת במשקל ורצתה מאד לעזור. כעסתי עליה כי את מחפשת אשמים אבל אמא שלי לא ידעה ומי שידע היה הרופא שהיה פזיז ויהיר ושכח שמדובר בחיי אדם".

אבל יש מי שיגיד שמה שקרה לך נשמע כמו סיפור מאד חריג.

"אבל הוא לא. 2% זה סיכון לא קטן. יש סיכוי אמיתי שאנשים שיעברו את זה יהפכו להיות אני וזה לא שווה את זה אם אתה לא בסכנת חיים. במהלך האשפוזים שלי פגשתי מלא אנשים כמוני. כשניתוח קיצור קיבה  נכשל יש בושה גדולה. למרות מה שכולם מבטיחים, ניתוח קיצור קיבה הוא לא הבטחה לאושר".