באפריל 2014 חליתי בשפעת. לא ממש סיפור שצריך לנצור בזיכרון כדי לספר לנכדים. סתם שפעת, תולדה של מעברים תכופים מדי מחום לקור. לקחתי כדורים, שתיתי תה חם וחיכיתי שיעבור אבל הימים עברו והיא, משום מה, התעקשה להישאר.

10 שנים קודם לכן הפסקתי לבקר אצל רופאים. עד גיל 21 הספקתי לשמוע מהם הכל. הייתי מתבגרת ואישה צעירה עם עודף משקל - לפעמים מועט ולפעמים גדול – וזה ככל הנראה הדבר הראשון (ולצערי גם האחרון) שהם ראו כשנכנסתי לחדר. תוסיפו לזה התנשאות מדהימה, תחושת שליחות שמוחלפת בתחושת אלוהות וסתם יחסי אנוש עלובים במיוחד ותקבלו שורה של ביקורים מדכאים ומשפילים ברמה בלתי סבירה.

חלקם לא הרימו את הראש מהמחשב אפילו פעם אחת. חלקם דיברו איתי לאט ממש תוך שהם מדגישים מילים נבחרות, פחות או יותר כמו שמדברים עם ילד בגן או עם אדם לוקה בשכלו. ואלה היו הטובים יותר. הגרועים שלחו אותי לדיאטנית כשהגעתי עם דלקת בגרון וקשרו קשר בין כל תלונה שלי לעודף משקל. הגרועים באמת הוציאו מהפה דברים איומים ופוגעניים בצורה בלתי נסבלת.

ולא משנה על איזה רופא אנחנו מדברים ומה ההקשר- החל מרופא משפחה דרך רופא אף אוזן גרון וכלה ברופא מנתח.

אז הפסקתי לבקר אצלם. טיפול רפואי ענייני גם ככה בקושי קיבלתי ואת מנת העלבונות שלי קיבלתי ממקומות אחרים אז לא מצאתי סיבה. אם נזקקתי למרשם או אישור או הפנייה לבדיקות דם שלחתי את אבא שלי לרופאת המשפחה שמטפלת בכולנו והיא לא שאלה שאלות. כך הגעתי לגיל 30 בלי לראות רופא 9 שנים. היה לי ברור: רק מצב חירום של ממש יוביל אותי למפגש כזה ושפעת – גם כזו שמסרבת לעבור – איננה מצב חירום.

ובכן, תלוי בעיני מי.

אמא שלי התקשרה באחד הימים האלה, התנחלה על הקו שעה והפצירה בי ללכת לראות רופא. בסופו של דבר נכנעתי. התקשרתי לרופאת המשפחה (שלא טרחתי לבקר) וגיליתי שהיא בחו"ל. התקשרתי לאמא והודעתי לה חגיגית ש"אין מי שיקבל אותי כי היא לא בארץ בכלל" ואבן נגולה מעל לבי.

אבל אמא לא הרפתה. היא חיפשה עבורי רופאה אחרת, קבעה לי תור בלי לדבר איתי לפני והתקשרה לבשר לי על המועד והמיקום המדויק.

כאב לי כל הגוף, הייתי חלשה פיזית מאוד ולא מצאתי בעצמי את הכוחות להתנגד, הכנתי את שריון הפיל שלי ונסעתי. הקליניקה של הרופאה הזו הייתה בקצה העיר, רחוק ממש מהשכונה שלי.

אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

אחרי המתנה לא קצרה, נכנסתי לחדר שלה והיא שאלה למה הגעתי. סיפרתי לה על הסימפטומים, היא הקשיבה, נתנה מרשמים רלוונטיים וכאן היה הביקור הזה אמור להסתיים.

אבל אז היא ראתה במחשב שבדיוק הגיעו תוצאות בדיקות הדם שעשיתי כמה ימים קודם לכן ואמרה "אולי כדאי שאציץ בהם". "את לא חייבת!", הזדעקתי מיד אבל היא כבר פתחה את הקובץ. ישבתי ספונה על הכיסא והמתנתי. לפי ניסיון החיים שצברתי עד לאותו הרגע זו הייתה בדיוק הנקודה בה היא נוזפת בי, יורדת עליי ועל הבחירות שעשיתי בחיי, קוטלת את ההרגלים שלי, מלגלגת, מבזה או שואלת שאלות מקטינות.

היא לא עשתה אף אחד מאלה.

היא עיינה בבדיקות כמה דקות ואז הרימה את הראש ואמרה: "אוקי, אין קשר בינן לבין הסיבה שבגללה הגעת היום".

"מממ... אוקי...", מלמלתי, "ובכלליות?" הרמתי להנחתה המיוחלת.

אבל היא לא הנחיתה שום דבר. במקום זה היא חייכה.

מה את רוצה שאגיד לך? שאלה.

ואני, למודת ניסיון מר מלמלתי: "אני לא יודעת... תגידי את האמת, נראה לי".

"תראי, אני לא רופאת המשפחה שלך ואנחנו מכירות רק כמה דקות ובכל זאת, את נראית ונשמעת לי אישה עם שכל בראש. את יודעת לבד מה אומרות הבדיקות האלה ואני לא חושבת שיש לי המון מה לחדש לך. את בת 30 אז נכון לעכשיו הן עדיין בסדר. כלומר, כל התוצאות גבוליות אבל הן עדיין בטווח הנורמה. אני מניחה שאם תמשיכי בכיוון הזה, עוד כמה שנים מהיום הן כבר לא יהיו תקינות. אבל את כבר יודעת את כל זה, נכון? כאילו, בן אדם שיש לו כולסטרול גבוה יכול לראות לבד שהכולסטרול שלו מחוץ לטווח הנורמה, לא?" אמרה וצחקה.

הייתי בהלם. בהיתי בה כמה דקות ולא עניתי.

שום רופא מעולם לא דיבר אליי ככה. היא הייתה כנה, ישירה והצליחה גם לא לעוות את המציאות וגם לא להוציא מהפה משהו פוגעני. איכשהו היא הצליחה לראות בי קצת יותר משלושה עמודים של תוצאות בדיקת דם. היא ראתה בן אדם מולה.

ובגלל שהיא ראתה בן אדם מולה אני אפשרתי לעצמי לדבר ולהתייעץ באמת. היא הקשיבה וענתה לכל השאלות בענייניות, בחן ובלי טיפה של התנשאות. בסוף הדיאלוג הנהדר הזה היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה "הבנאדם היחיד שיכול לשנות את תוצאות הבדיקות האלה עומד כאן מולי. אלה תוצאות לא טובות אבל הפיכות לגמרי. אני מאמינה שתצליחי". זו לא הייתה שיחה קצרה נורא אבל גם לא כזו שייבשה שעות את אלה שהיו בתור אחרי. בסופה, יצאתי משם עם שני דברים: הראשון- מרשם שצריך להגיע איתו לבית מרקחת והשני- החלטה.

כמובן, הרופאה הזו לא פעלה בחלל ריק.

ההחלטה לשנות ולהשתנות התבשלה במשך זמן ארוך. אף אחד לא מבקר אצל רופאה ומחליט אחרי 3 דקות לשנות את חייו. היא בסך הכל הייתה האחרונה שנתנה את הגושפנקא והראשונה שאמרה "אני מאמינה בך". אף אחד לא אמר את זה לפניה. לא הורים, לא חברים, אף אחד. אישה זרה שאין לה שום סיבה להאמין בי החליטה להאמין בי או לכל הפחות, לומר את זה. וזה המון.

4 שנים עברו מאז, ירדתי עשרות ק"ג, אני מתעמלת באופן שבועי קבוע והבדיקות שלי מצוינות יותר מאי פעם.

הרופאה הזו בוודאי לא זוכרת אותי. אני מניחה שכבר אחרי מספר ימים שמי נשכח מזכרונה. בלתי אפשרי אחרת. בחדר ההמתנה שלה ישבו 8 אנשים. מי יודע כמה מטופלים היא פוגשת במהלך שבוע בודד אחד. אני הייתי סתם עוד אחת שהגיעה כדי לקבל שלושה ימי מחלה ומרשם לתרופות. מטופלת ארעית שרואה בה "רופאה מחליפה", לא משהו שצריך לחרוט בזיכרון.

אבל אני זוכרת.

אומרים שלא שוכחים את הפעם הראשונה. ובכן, הם צודקים כנראה. זו הפעם הראשונה שרופא דיבר אליי כמו שרופא אמור לדבר עם מטופל. אז רופאה יקרה מפז, את שעדיין ממשיכה לקבל מטופלים בקליניקה שלך בחצי השני של העיר, תודה שהחזרת לי קצת את האמון במערכת. לפעמים בא לי לדפוק לך בדלת, להציג את עצמי ולספר לך את הסיפור שלי אבל אני יודעת שלא תזכרי אותי ושזה יהיה סתם מביך ומוזר אז אני מוותרת מראש. שיהיה לך 'יום האישה' שמח ועוד המון ימים שמחים. מגיע לך.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp