"לילד יש אדמת", פוסקת רופאה עם מבטא כבד באחת הסצנות בסרט-קאלט "אלכס חולה אהבה". האם המודאגת לוקחת מרשם לתרופה ביד אחת ובידה השנייה מחייגת לאחותה, כדי שתשלח מיד את בנה "שיידבק גם". כן, "מסיבות הדבקה" לא הומצאו עכשיו והן היו קיימות מאז ומעולם, בעיקר כשטרם הומצאו חיסונים לחלק מהמחלות.

מאחורי הטרנד שעשה קאמבק מרשים עומד הרציונל שככל שהילדים צעירים יותר, כך הם יעברו יותר בקלות את "מחלות הילדות" המדבקות, שבגיל מבוגר יכולות להיות עוד יותר מסוכנות. בואו אספר לכם רגע סיפור אישי: הייתי ילדה חולנית, שחטפה כמעט את כל מחלות הילדות האפשריות, כולל אדמת, חזרת, חצבת (סיפור משפחתי מדווח שחליתי פעמיים, נס רפואי שכמותי), מחלת הנשיקה ועוד אינספור אנגינות ודלקות ריאות. במחלה אחת לא חליתי – אבעבועות רוח, פשוט כשכל ילדי הגן חלו בה, בדיוק התאוששתי מדלקת ריאות ורופאת המשפחה המליצה שלא להדביק אותי כי הגוף לא יעמוד בעומס.

את אבעבועות הרוח פגשתי שנית בגיל 17, כבר בישראל, אחרי שנדבקתי כשעבדתי בקמפיין בחירות עירוני ועברתי מדלת לדלת כדי לעודד תושבים להצביע. ערב אחד עלה לי החום ופצעון מוזר הופיע על הגבה. גירדתי אותו. הוא הופיע שוב. גירדתי שוב. בבוקר למחרת קמתי מכוסה שלפוחיות מהקרקפת ועד הרגליים. רופא המשפחה היה מופתע וקבע שיש לי אבעבועות רוח.

לחלות במחלת ילדות בגיל 17 זה לא כיף. במשך שלושה שבועות הייתי עם חום, ישנתי עם ידיים מתחת לכרית כדי חלילה לא לגרד את הפצעים. כמה פעמים ביום ייבשתי את השלפוחיות במשחת קלמין לבנה, זה לא ממש עזר, אבל נתן לי תחושה שאני מטפלת בעצמי.

אם תקראו קצת על מחלות ילדות תראו שלרובן אין תרופה. פשוט צריך להמתין עד שהן יעברו. פעם, לפני מאות שנים, זה היה סוג של מבחן הישרדות - החלשים מתים, החזקים שורדים, לפעמים במחיר יקר של חירשות, עקרות ועוד כל מיני הפתעות נהדרות. עד שפותחו החיסונים.

כן, אני בעד לחסן. וליבי נמצא עם כל ההורים שטוענים שילדיהם נפגעו מהחיסון. קראתי מחקרים אבל אני גם יודעת שאחת התכונות האנושיות הכי נפוצות היא לחפש הצדקה לאסון שקורה לנו. פעם היו מאשימים בזה את אלוהים, היום מאשימים את החיסונים. מחר ימצאו אשמים אחרים.

מסיבות הדבקה זה צעד נוסף במלחמת חורמה של מתנגדי חיסונים בציוויליזציה. הבורות חוגגת והסיבה לכך היא הצפה במידע שהוא פייק ניוז. כי למה לקרוא ולהתעמק במחקר אם אפשר להאמין בתיאוריות מופרכות שמונגשות לנו באדיבות אנשים שאין להם שום ידע ברפואה?

כמה צחקנו באותה סצנה ב"אלכס חולה אהבה", כשבן הדוד השמן מוכרח לישון עם אלכס במיטה ושובר את המיטה. אגב, האם נדבק בסוף? לא יודעים, כי כל תשומת הלב הוסבה לפארוק ומשחת "דג חשמל" הירוקה. אבל בחיים האמתיים, הורים שמארגנים מסיבות הדבקה כאלה גורמים לילדיהם לסבול. מראש, בידיעה ובכוונת תחילה. לסבול מחום, לסבול ממחלה, להיות בקבוצת סיכון לתופעות לוואי קשות וכן, יש גם אחוזי תמותה, אמנם מזעריים, אבל הם קיימים.

אפשר להוציא את משקפת הסרקזם ולקרוא לזה תהליך אבולוציוני. אבל יש ילדים במרכז. והילדים האלה, אם יידבקו במחלות, יסבלו. לא הייתם שוברים לילד שלכם את היד בכוונה, נכון? או את הרגל? אז למה להדביק אותו בנגיף מסוכן? לפעמים מתוך חרדת בריאות לילדים שלנו אנחנו, ההורים, מוכנים לעשות דברים מאוד מסוכנים. גם אם הכוונות הן טובות, כולנו יודעים לאן מובילה הדרך הרצופה בהן.

"יש אנשים שחיים אחרת ממך", טענה חברת פייס כשכתבתי פוסט על מסוכנות של מסיבות הדבקה. אני בעד "חיה ותן לחיות", אבל אני נגד היסחפות אחרי העדר. לפני שאתם שולחים את ילדיכם למסיבות הדבקה, תקראו קצת על המחלה ממחקרים מבוססים ועל תופעות הלוואי שלה, ואולי תבינו שהמעשה שלכם שקול להתעללות בחסר ישע וזה כבר ממש לא מצחיק, אלא כבר יותר עניין פלילי.