עד לפני שבע שנים הייתי פשוט אדם, והזכויות והציפיות ממני היו זהות לאלו שיש לעולם מכן. יום הזכויות לאנשים עם מגבלה היה עוד יום על לוח השנה. מעולם לא עצרתי לחשוב למה צריך להקדיש "להם" יום מיוחד, אבל ברגע אחד זה הפך להיות היום שלי, היום שבו יש אפשרות לקול שלי להישמע, היום שבו אנשים שרחוקים מאוד מהתמודדות שלי מקימים כנסים ומספרים כמה "מצבנו" (כדי להראות הזדהות עם מצבי) השתפר מאז הכנס האחרון. וכדי שהשמחה לא תיעצר, הם גם משתפים בחלומות או בחזון שלהם לשנה הקרובה. הם מנסים לחלום במקומי בלי שחיו את הסיפור או את ההתמודדות שלי.

לאורך הדרך הרופאים אמרו לי "הכאב בלתי נמנע, הסבל אופציונלי". ואני רק חשבתי לעצמי שכנראה הם לעולם לא עברו ניתוח אורטופדי, אחרת הם לא היו חושבים ככה. יכול להיות שכל הרופאים האלו בכלל לא התכוונו לכאב פיזי, אלא לכאב מהסוג השני, הגרוע יותר. אולי הם התכוונו לאותו כאב צורב, שורף ומבעבע שסימן לי בעיקר שנכשלתי. סבל הוא עניין של בחירה, הם אמרו. היום אני יודעת שלא היה להם מושג על מה הם דיברו. וכך הבנתי שלעיתים גם לרופאים נגמרות המילים, ואז הם פונים לסיסמאות מכובסות כמו "הזמן ירפא את הכול" או "לכל כאב יש תכלית", למרות שאני מקווה שלפחות באחרון הם צדקו.

במשך חמש שנים הרגשתי פחד משתק, כאב בלתי נסבל ואי צדק אכזרי. התמודדתי עם תחושות אלו יום יום. האבחנה בין אפשרי לבלתי אפשרי הפכה למטלה מסחררת. לפני שנתיים, בשיא המצוקה, בנקודת השפל שלי, מצאתי דרך להרכיב מחדש את החיים שהתפרקו, דרך החוצה מהתהום. איך? קודם כול עצרתי והתבוננתי בכאוס שנוצר סביבי. לאחר מכן, בחנתי את האפשרויות, ורק אז אספתי צוות מנצח שריפד אותי בכוחות ואמונה, אנשים שהאמינו בי גם כשאני לא הצלחתי. אבל בעיקר השלמתי עם העובדה שאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד וגם לא צריכה. אז כשהכול התפרק, חיברתי מחדש את כל החלקים ופשוט התפללתי שעשיתי את זה כמו שצריך.

מאיה מרקביץ בלטר. צילום מתוך פייסבוק

מאיה מרקביץ בלטר. צילום מתוך פייסבוק

ניסיתי לצמצם את הצלקות, ניסיתי להעלים אותן, ניסיתי לחזור לתפקוד מלא, ניסיתי לשכוח מהפגיעה. ניסיתי ונכשלתי, פעם אחרי פעם. באופן אירוני, ברגע הכי שברירי בחיים שלי הפכתי לשקופה בעיני הממסד, אבל בעיקר בפני החברה. הפכתי להיות חסרת תכלית, חסרת תועלת וכך הפכו אותי בעל כורכי גם לחסרת ישע. אז לפני שהצלחתי להתחיל לשקם את עצמי התמוטטתי, והפכתי לכל אותן הגדרות. פתחתי כל פצע שלא הגליד נכון ונתתי לו הזדמנות חדשה, הסרתי צלקות ישנות על מנת לפנות מקום לחדשות. עשיתי צעדים קטנים על מנת להבטיח הצלחות. כמובן שלא חמקתי מכישלונות. התפרקתי כדי להשתקם, וקיבלתי הזדמנות נוספת לחיות. מצאתי משהו אחר, לא צפוי. מצאתי את הדרך לחיות עם הקושי והכאב, עם מה שאבד ומה שיש, ואז גם העזתי לחלום ולהגשים את החלומות שלי. הבנתי שזה עדיין אפשרי. מצאתי הדרך לחיות כאן ועכשיו ועדיין לחלום על מחר. וכך השתחררתי מאותן הגדרות והנפש שלי שוב זכתה בשלווה וחופש.

קדרים תמיד אומרים שיש יופי בתיקונים, הם יודעים שדברים בלתי צפויים קורים, שחלים שינויים. הם יודעים שזה בלתי אפשרי לחיות מבלי להיפגע. אבל זה לא חייב לצמצם או להגדיר אותנו. הסדקים הם חלק מהסיפור שלנו, הם תמיד יהיו שם. בזכותם אנחנו טובים יותר, כי המשמעות שלהם היא שהחיים לא עברו לידינו. הם מחשלים אותנו בזכותם אנחנו משהו חדש. לכן ביפן, כשכלי חרס נשבר, יש קדרים שממלאים את הסדקים בזהב, בכך הם הופכים את הצלקות לעיטורים יפיפיים, זה נועד להדגיש את השבר מאחר והם מאמינים שמאחורי כל סדק עומד סיפור שבנה אותנו, וכך זה גם לגבי בני אדם. כל מה שחוויתי, וכל מה שעברתי לא הפך את חיי ללא ראויים, למרות שמהצד זה יכול להראות שונה. בחרתי לצבוע את ההתמודדויות שלי בזהב ולהפוך אותן ליפות יותר. אין שבר שהוא לא בר תיקון, תמיד ניתן לאסוף את השברים וללמוד מהמסע. ביום שנלמד לענוד את הצלקות שלנו כאותות של כבוד שמסמנים את מה שעברנו ומראים שהצלחנו להתמודד עם העבר שלנו, כך יהיה גם עם הבאות.

"קרב", "מלחמה", "ניצחון", "הפסד", אלו המילים בהן משתמשים כשהמצב הבריאותי של מישהו משתנה. אנחנו משתמשים בשפה צבאית המצדיקה את המאבק. אבל כאשר מדובר באובדן היכולות הכי בסיסיות של אדם, איך מגדירים ניצחון? האם נכון לומר שהוא הפסיד רק בגלל שהפך לנכה?

גיבורי על, חיילים או כבאים, אלו האנשים שעולים לנו לראש כשאנו חושבים על גבורה. בעיניי, גם אנשים עם מגבלה גם צריכים להיכלל ברשימה זו. אמנם אנחנו לא מצוידים בגלימה או שריון, אנחנו לא סוחבים נשקים ואף אחד לא מארגן מצעדים לכבודנו, אבל אנחנו נלחמים בטירוף כדי לשרוד בחיים האלו. אנחנו מצוידים באביזרים המאפשרים לנו השתלבות בעולם, ואנו יוצאים לעולם בידיעה שהוא לא מוכן לשלב אותנו, אבל אנחנו עדיין מנסים, יום אחרי יום. גבורה אינה תמיד ריצה אל האש. לעיתים היא פשוט היכולת להתמודד. ובימים הקשים ביותר גבורה היא פשוט היכולת לחשוב על המחר שיבוא והתמודדות איתו.