הפרסום על טיפולי הסרת שיער לילדות בגיל גן החזיר אותי כמה חודשים אחורה. במהלך שיחת חולין שגרתית, חברה שיש לה בת מתבגרת סיפרה לי שבימינו ה-מתנה לנערה ליום הולדת 16 זה הורדת כל שיערות הערווה בלייזר. לאחר שהתקשיתי להרים את הלסת מהרצפה וניסיתי להבין למה זה קורה, היא ענתה בנונשלנטיות "אין יותר שיער ערווה. אין שיער בכלל. לא ראית אף פעם פורנוגרפיה?"

כמו אוסטין פאוורס בחליפת סיקסטיז ומחשבות מאוד מיושנות על מה זה להיות מגניבה, התעוררתי למציאות מינית ואסתטית שלא היה לי מושג עליה. בגיל ההתבגרות שלי ושל חברותיי, קיבלנו עצמאות-הסרתית עם פסגת הטכנולוגיה סופט-אנד-איזי, ונשים מקסימום סידרו את המפשעה.

בעקבות הגילוי המרעיש פניתי לנשים צעירות ונערות לשאול בנושא וגיליתי שרובן חלקות מכף רגל ועד ראש. לא מעט הסבירו לי שכך הן מרגישות "נקיות". אני מודה, זה הטריד אותי מאוד. מה "מלוכלך" בשיער ערווה, ומדוע נשים צעירות חושבות שזה נוראי להראות כנשים בשלות ולא ילדות קטנות?

בקרב נשות המקצוע מדובר כבר בתופעה, קוסמטיקאית ששוחחתי עימה סיפרה לי שאופנת הסרת שיער הערווה התפשטה גם בקרב נשים חרדיות אשכנזיות שלהבדיל מספרדיות, לא היו מחויבות הלכתית להסיר שיער ערווה בשביל לטבול במקווה. אבל גם הן רוצות להרגיש יותר "נקיות". לצידי מצאתי את השחקנית קמרון דיאז שב-2014 פרסמה ספר עם טיפים לגוף בריא ונפש בריאה בשם 'The Body Book ובו פרק שלם בשם 'In Praise of Pubes' (הלל לערווה) בו היא מעודדת נשים ונערות לא להסיר לצמיתות את שיער הערווה. בפרק היא מתארת את שיער הערווה סביב הפות כ"וילון יפה שעוטף את הפרח הנהדר והעדין שלך", ומציעה שיש גם בשיער ערווה ארוטיקה אותנטית, נשית בעלת עצמה.

אני תוהה איך דבר כל כך אינטימי כמו שיער ובפרט שיער ערווה הפך לעניין של אופנה. ההשערה שלי היא שהנפיצות של פורנוגרפיה הפכה את הפות לאיבר ציבורי, וטכנולוגיית הסרת שיער בלייזר ובעיקר הורדת המחירים הפכה את האידאל החדש להשקעה חד פעמית ולא שגרה מטריחה.

אבל זה לא עוצר שם.

מתנת יום הולדת הסרת שיער (ערווה וגוף) לנערות הפכה לאפשרות להסיר שיער גם לילדות. ברשת הקליניקות לאסתטיקה אורגנית "עורגני", אפילו העלו פרסום בו מודגש כי ניתן להגיע לטיפול מסוג זה "החל מגיל גן", ובאתר החברה מסבירים כי "היוזמה בדרך כלל מגיעה מההורה לפני העלייה לכיתה א׳. יחד עם זאת ישנה עלייה לרגל גם לילדות בנות 5. כמובן שחייבת להיות הסכמה ושיתוף פעולה עם הילדים".

בשיטוט נוסף באתר ניתן לראות סרטון בו מתבצעת הסרת שיער בלייזר מרגליה של ילדה בת 11, במחלקה המיוחדת לילדים ונוער שבאה לתת מענה לדרישה הולכת וגוברת של טיפול בבעיית "שיעור יתר" אצל ילדים. הטענה היא ש"שיעור יתר" זה גורם לחוסר בטחון עצמי ולכן הטיפול מגביר לילדים את הבטחון העצמי, ללא כאב.

בואו נעשה סדר. כמו שיניים, בני אדם מחליפים שיער גוף לאורך חייהם. אנחנו נולדים עם פלומה שנושרת ואותה מחליף שיער דק וקצר בילדות, חלקו הופך לשיער עבה לפי מגדר וגנטיקה בגיל ההתבגרות. מבחינה רפואית היפרטריכוזיס, שיעור יתר, הוא שם גג למכלול מצבים רפואיים שנוגעים בסוגי שיער גוף שונים. חלקם מערבים חוסר איזון הורמונלי ובעיות אחרות, ולכן מצב של שיעור יתר אמיתי בקרב ילדים, בכל הגוף, באזור אחד או באזורים שהופכים לשעירים בגיל ההתבגרות, מחייב בדיקה רפואית בהקדם. הסרת השיער במקרה כזה מכסה על מצב רפואי ועלולה להיות מסוכנת לבריאות הילד או הילדה.

מה שמכונה "שיעור יתר" על ידי מכון קוסמטיקה הוא לא שיעור יתר רפואי אלא קביעה שהשיער הטבעי והבריא שיש לילד או ילדה, נער או נערה הוא לא אסתטי. פלא שפלומת שיער על רגליים של ילדה מעורר בה בושה כאשר המבוגרים האחראים, אלו שהיו צריכים לשים גבולות להצקות, לעודד אהבה עצמית, ולהגן על ילדות חופשית מסוג החששות האלו, מחזקים את המסר שמשהו לא בסדר איתה?

ילדים לא מטומטמים. הם מבינים שכאשר הם עוברים פרוצדורה מתמשכת ולא במיוחד נעימה כמו הסרת שיער בלייזר זה כי הם מקולקלים וככה מתקנים אותם. ילדות לומדות היום מגיל גן שהגוף הטבעי והנפלא שלהן הוא מקור אינסופי לבושה שצריך למשטר. שיער, ציפורניים, עור, בטן, ישבן, פות, פטמות, הגוף כחפץ ציבורי מפוקח שצריך כל הזמן לנרמל.

במקום לטפח בגנים ובבתי הספר שלנו חברת ילדים מכילה, שמסוגלת לקבל ילדה עם פלומה כהה על רגליה באהבה, כמו גם ילדים כהי עור, עם מבטא, עם משקפיים, עם הורים גאים, בכיסא גלגלים, עם אוטיזם, עם אלרגיה וכן הלאה. הורים ועסקים חותרים נגד שוויון והכלה, ובעיקר נגד בטחון עצמי אמיתי, בעל חוסן. במקום לאפשר לילדינו לבנות בטחון עצמי בתקופת הילדות תוך התמודדות והתגברות על מצבים חברתיים מגוונים, כולל מצבים בלתי נמנעים בהם אנחנו שונים, הורים שרוצים להעניק לילדיהם ילדות מאושרת ונטולת קשיים, קוטעים אותה עם טיפולים קוסמטיים.

נכון, זה יכול להיות מאוד קשה אם ילדה באה הביתה ואומרת שצחקו עליה. במקרה של שיער נדמה לנו שאפשר להסיר לצמיתות את הבעיה. אבל הבעיה היא לא שצחקו עליה, אלא שהילדים שלנו לא מקבלים את התיווך שיכול לעזור להם להפוך מצב כזה להזדמנות למידה. עבור הילדים שצחקו והילדה שנפגעה זו הייתה הזדמנות לתרגל עזרה ואמפתיה. ולבנות לא רק בטחון עצמי, אלא חברה מכילה ובטוחה לכולנו, כפי שאנחנו.