מדי שנה, מסוף ינואר ועד אמצע פברואר האומה הסינית חוגגת את "ראש השנה הסיני", שנקרא גם חג האביב. כנראה החג הכי חשוב בקרב הסינים. במהלך השנה אזרחים סינים רבים עוזבים את הכפרים המרוחקים שלהם ועוברים לערים הגדולות בחיפוש אחר עבודות ומשכורות גבוהות יותר שיוכלו לשלוח בחזרה למשפחות שנותרו מאחור. בראש השנה הסיני אותם המוני אזרחים חוזרים לבתיהם לשבוע וחוגגים יחד עם המשפחה אותה לא ראו בשנה האחרונה.

כמידי שנה, גם הפעם התכנונים להגירה ההמונית התחילו חודשים רבים מראש. הכרטיסים למטוסים, רכבות ואוטובוסים אזלו כבר חודשיים לפני החג והסינים התחילו לספור את הימים לרגע בו יוכלו לחזור הביתה או לנסוע לטייל. מהסיבה הזו אני וארוסי ג'ן קנינו כרטיסים לניו יורק בערך חודש לפני החג, למרות שהסינים בכל מקרה מעדיפים לטייל במקומות קרובים ולא לטוס 20 שעות עם קונקשין.

כמה ימים לפני תחילת החג ולפני הטיסה שלנו לתפוח הגדול, התחילו לחלחל במדיה חדשות על חולים שנדבקו בווירוס כלשהו. ידענו שיש מן מגיפה קטנה בווחאן, אי שם במרכז סין, אבל אצלנו בבייג'ין הכל היה שקט ובטוח - השמיים היו כחולים ונקיים ואנשים היו נטולי מסיכות. שלושה ימים לפני הטיסה, מבזק חדשות טלטל את בייג'ין: "שני חולים נחתו בנמל התעופה החדש ב-Daxing". באותו שלב, בין הוויכוחים ביני לבין ג'ן על האם המדיה מלחיצה אותנו סתם או שבאמת יש ממה להילחץ, דבר אחד היה בטוח - הווירוס יצא מגבולות ווחאן. ובחזרה מהעבודה באותו היום כבר ראיתי אנשים עם מסיכות.

ביום הטיסה שלנו לניו יורק, כמות החולים בבייג'ין כבר עלתה ל-18 אנשים. אבל עדיין, 18 חולים בעיר של כמעט 22 מיליון אנשים זה פחות מ-0.1 אחוז. בדרך לנמל התעופה החלטתי ללבוש מסיכה, ג'ן אמר שאני סתם נלחצת כי מה כבר הסיכוי. כשהוא ראה שגם נהג המונית שלנו לובש מסיכה הוא החליט לא להסתכן. הנורה האדומה האמיתית נדלקה אצלנו רק כשהגענו לנמל התעופה - אלפי סינים, תיירים ועובדים כולם היו עם מסיכות. אלו שבחרו להסתובב ללא מסיכה זכו למבטים זועפים כאילו הם מחבלים.

שלוש שעות להונג קונג, חמש שעות קונקשן ועוד 16 שעות טיסה לניו יורק, זה הזמן שבילינו עם המסיכות, בלי להוריד אותן (טוב, כן הורדנו, A girl has to eat!). בבדיקת הדרכונים ניגש לדלפק בו עמדתי עובד נוסף עם שני דרכונים סינים ואמר למי שבדק אותי שיבדוק אחריי את בעלי הדרכונים כי הם סינים מווחאן.

זה הזמן להגיד, לא כל אזרח ווחאן חולה בנגיף ויותר מכך לא כל סיני חולה, אז הפחד מהסינים והמעבר לצד השני של הרחוב כשרואים אסייתי הוא לא נחוץ, לא מנומס ובעיקר גזעני. יחד עם זאת, עם כל הצדקנות שלי, עדיין נלחצתי מהמחשבה שביליתי 16 שעות במטוס סגור עם אנשים מהמחוז בו פרצה המגיפה.

ארבעה ימים בניו יורק עברו בהרף עין, כשכל בוקר מתחיל בחדשות על מספר החולים, חששות ובעיקר דרמה, דרמה, דרמה. בין כל הבדיקות האובססיביות של הנתונים מסין, קצת דחקנו הצידה את הסיבה שבגללה הגענו לניו יורק - להתחתן. בבוקר של החתונה אמרתי לעצמי ששום נגיף לא יעיב על היום הזה, ואחרי ה"כן" של ג'ן, וה-"כן, רק אם תבטיח להאכיל אותי" שלי, המשכנו לדרכנו בין כל המשרדים והביורוקרטיה. חמש דקות אחרי שג'ן הבטיח להאכיל אותי לשארית חיי, נשברתי ובדקתי את המספרים שהמשיכו להעלות וליצור פאניקה גם בכלי התקשורת בסין וכמובן, איך לא, בחו"ל. בשלב מסוים כבר הפסקתי לספור את כמות האנשים שהתחילו לכתוב לי בפייסבוק ולשאול מה קורה איתי ומתי אני חוזרת הביתה כי "מה שקורה בסין זה אפוקליפסת זומבים" ו"מה נראה להם שהם אוכלים עטלפים?!".

רבים מתוך אלו שפנו אליי שאלו אם אני חושבת שהמספרים שנותנים לציבור הם אמיתיים, התשובה לכך היא מורכבת. מעולם לא הייתי בווחאן, ולמעשה, בזמן המגיפה האחרונה שהייתה בסין ב-2003 התחלתי את חטיבת הביניים ומה שעניין אותי בזמנו היה "המורדים", אבל במהלך השנים האחרונות שאני גרה בסין, אני רואה שבכל מה שקשור לשלום האומה יש שקיפות יחסית במדיה הסינית. מה שאני מנסה להגיד זה שאף אחד מאלו שתשאלו לא יוכל לתת תשובה מדויקת לגבי כמות החולים, הנספים והבריאים, גם כי הצוות הרפואי לא מספיק לבדוק את כל החולים וגם כי הטלפון השבור שכל הרשתות החברתיות יוצרות, לא תמיד מדווח על הנתונים בזמן הנכון ובכמות הנכונה. אתמול למשל, כמות הנספים בבייג'ין הייתה 2, והיום הכמות היא 1.

לאחר לבטים ארוכים עם בעלי הטרי והוויכוח הראשון שלנו בתור זוג נשוי, החלטנו לחזור לסין, בינתיים. בשדה התעופה בניו יורק לבשנו את המסכות לפני העלייה למטוס והורדנו רק כשנכנסנו לדירתנו בבייג'ין, 20 שעות אחרי. הדיילות היו במסכות וכפפות חד פעמיות, ובמהלך הטיסה מהונג קונג חילקו לנו הצהרות כדי שנצהיר שאין לנו את התסמינים של המחלה. ביציאה מהמטוס עברנו דרך סורק חום. למרות הבדיקות והחיטוי התכוף של הרכבת התחתית, החלטנו לקחת מונית. הצוות שלי במשרד ביקש את מספר הטיסה ומספר הכיסא שלי, במקרה שייוודע שמישהו חלה בטיסה. אמצעי הגנה נוסף הוא הבידוד אליו נכנס כל מי שמגיע לסין.

כל מי שנכנס לסין, לא משנה אם מהונג קונג או מישראל, צריך לשהות בבידוד בביתו במשך 14 יום, מתוך חשש שנדבק בנגיף במהלך הטיסה וידביק אחרים. היום אנחנו ביום השלישי של הבידוד ואני דופקת את הראש בקיר כי שכיבה על הספה ובהייה במסך הטלוויזיה נשמע כיף רק בתאוריה. בתנאים הנתונים, אלו הם האמצעים הטובים ביותר בהם יכולה לנקוט ממשלת סין במרחב הציבורי. לנו רק נשאר להיזכר במה שהגננת אמרה בגן: "תשטפו ידיים".