"בוא אני אספר לך את הסיפור שלי שמראה שנכון מה שקראת על אנשים שרושמים שמתו מקורונה למרות שלא", אמרה לי נורית וקסמן, ששכלה את בעלה שמשון לפני כשבועיים. 
 
בתאריך 13/09/19 בשנה שעברה במהלך קרוז משותף בנורבגיה שמשון, אז בן 78, עבר אירוע מוחי, הוא הוטס לישראל באמבולנס אווירי ואושפז בתל השומר. לאחר כחודשיים עבר למוסד סיעודי ומאז שהה שם, במשך קרוב לשנה. על הקורונה רק החלו לדבר בישראל ובעולם, עוד אף אחד לא ממש ידע מה עומד לקרות. "מה שהכי הפריע לי היה חוסר הרגישות לגבי המטופלים שניתקו אותם מהמשפחות שלהם", נורית סיפרה לי. בחצי השנה הראשונה לא היה מהלך סביר של ביקורים. בכל ביקור נדרשו לשמירה על 2 מטר מרחק ולמסכה מסוג מסוים. מסכה שקופה כדי שיראו את פניהם הייתה אסורה, שמירת אי מגע נאכפה בקפדנות. התקופה הזו הייתה רצופה גם סגירות של המקום לביקורים - או בשל סגר מוחלט ארצי, או כאשר אחד המטופלים או המטפלים נמצא מאומת לקורונה והמקום נסגר לביקורים לשבועיים בכל פעם מחדש. 
 
נורית ושמשון וקסמן

נורית ושמשון וקסמן

 
את הביקורים היה צריך לתאם כל פעם מראש. הם הוגבלו ל-30 דקות וההזמנה הייתה רק לבן משפחה אחד ביום. לא אושרו ביקורים שלא לבני משפחה גרעינית, אפילו אחים לא הורשו לבקר את בני משפחתם. כשכבר נפגשו זה תמיד היה מרחוק, ואסור היה לגעת. לאחר מספר חודשים, באחד הביקורים שלהם, מתוך חמלה של רגע ניגבה ריר מפניו. מיד אחד המטפלים זינק אליה וצעק עליה שאסור לחבק. השיחה עלתה לטונים גבוהים מרוב תסכול ותשובת המוסד הייתה שאלו הנהלים- ואם לא טוב לה, היא מוזמנת לקחת אותו הביתה, דבר שכמובן לא היה אפשרי במצבו. "מאז אותו יום בעלי הסתגר בקונכייה שלו לגמרי וניתק מגע עם הסביבה", סיפרה נורית, "הפך לבנאדם אחר". 
 
נקודת השבירה שלה הגיעה בדיוק לפני חודשיים, ב-11 לאוגוסט, אז הייתה לו יום הולדת. "הוא ניסה להושיט את היד אליי, ובגלל שאסור היה לי לגעת בו, פשוט התחלתי לבכות".   
חמישה ימים לפני פטירתו, ב-24.09, התגלה שאחד המטפלים הסתובב במשך 3 ימים במוסד כשהוא חולה קורונה ובדיקות קורונה נערכו לכל שוהי המוסד. ב-21.09 נערכה בדיקת קורונה אחרונה. בעלה יצא שלילי. במשך כל אותו שבוע ירדה הוראה לביצוע בדיקת חום, אחת לכל שעתיים, לכל שוהי המוסד. בכל בדיקה בעלה קיבל תוצאת חום תקינה. בכל אחת ואחת מהן. 
 
ביום חמישי, ה-24.09, התקשרה אליו בוידאו צ'אט. "אפילו צילמתי את המסך באותו יום, אני לא יודעת למה", אמרה לקראת סוף השיחה שלנו. בשעה 18:00 בערב דיברה עם המטפל ושאלה לשלומו והוא אמר לה שאכל יפה. בשעה 20:00 באותו יום מדדו לו חום והתוצאה יצאה תקינה. בשעה 22:20- נכנסו לחדרו ומצאו אותו ללא רוח חיים. 
 
"קורונה לא הייתה לו! ככה לא מתים מקורונה!" אמרה לי בקול חותך וחד משמעי. היא סיפרה שמד"א הגיעו כשבני המשפחה לא היו במוסד, וברישומים שלהם נרשם "נפטר קורונה". בוקר למחרת הועבר לטהרה בחולון, וביום שישי בצהריים- נקבר ב-13:00 בצהריים, עטוף בניילון כנוהל למי שמוגדר שנפטר מקורונה, לטובת הגנה על אנשי חברה קדישא. הם לא זכו לראות אותו לפני, הזיהוי נעשה ע"י תמונה.
 
נורית היא אחות במקצועה. מכירה טוב טוב את ענף הבריאות בישראל. אישה חזקה ונחרצת, אחת שמבינה עניין. רוב הזמן רק הקשבתי למה שהיה לה לומר בפה פעור. מגיל 17 הם ביחד, נשואים היו 56 שנים. 
"הוא מקורונה לא נפטר! נקודה, סוף. במאתיים אחוז אני אומרת את זה!", אי אפשר היה להתווכח עם הנחרצות בקולה. "היו לו 5 או 6 אירועים מוחיים לאורך השנה החולפת. בנאדם בריא הוא לא היה. אבל בשביל קורונה צריך חום, צריך קוצר נשימה, צריך להשתעל. צריך משהו. לא היה לו כלום! כל שעתיים הוא נבדק באותו יום ויצא לו חום תקין. בדיקת הקורונה שעשה שלושה ימים קודם לכן הייתה שלילית. אני ראיתי אותו בשעה 18:00 בערב ואני אומרת לך: הוא היה כמו תמיד. אני לא יודעת למה הם שיקרו ורשמו שכן. אני רק יודעת שזה לא נכון!"
 
היום נורית מחכה לתעודת הפטירה, כי אז אפשר יהיה לבקש אבחנה, והיא מתכוונת לבקש אותה. לוותר היא לא מתכוונת. הסיפור הזה חשוב מדי בשביל שיתויק שוב באחת המגירות שלעולם לא תיפתחנה. "החודשיים האחרונים היו לי קשים מנשוא", סיפרה. היא התחננה להתמגן, קנתה חלוקים, קנתה כפפות. רק בקשה אחת הייתה לה: "תנו לי לגעת בו. תנו לי ללטף לו את היד, תנו לי ללטף לו את הראש." הם סירבו. בכל פעם שרק התקרבה, גם אם בטעות מתוך הרגל- אחד המטפלים זינק לעברה ומנע זאת ממנה בצעקות. פחדו שאם לה יתנו - ייאלצו לתת גם לאחרים.  
 
 "גומרים אותם! גומרים אותם עם הבידוד!" נורית המשיכה. "אנשים לא מבינים, אבל מה שגומר את כולם שם זו לא הקורונה, אלא הבדידות. חוסר המגע. האיסור להתקרב. זה הרבה יותר גרוע מהכל", הטון שלה ירד מעט ונעטף בעצב. "בעלי לא מת מקורונה, ואנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים ולא להאמין. דבר אחד אנשים שוכחים: בגלל הקורונה הם הורגים את יתר האנשים שם לאורך הרבה מאד זמן", המשיכה בקול שקט, "וזה - הרבה הרבה יותר גרוע מהכל." 
 
לקראת סוף השיחה משהו הואר בקול שלה והיא אמרה:  "אתה יודע משהו? אני מתכוונת להמשיך לחיות. אני אמשיך לפגוש את המשפחה שלי ולא משנה מה הם אומרים. אני אסע לבקר אותם. אני לא אתן להם להפחיד אותי לחיות, כדי שאולי לא אמות. הם יכולים לרמות לגבי מי מת מקורונה ואני לא באמת יודעת עוד כמה מקרים כאלו יש, אבל דבר אחד אני כן יודעת: מה שקורה במדינה הזו גרוע הרבה יותר מהקורונה, ואת זה אנשים שכחו."