בימי שגרה, אני מכהנת כמנכ"לית קבוצת מוריה, הכוללת 10 בתי אבות ומאות דיירים, ובמקביל לוקחת חלק בהתנדבות בוועד המנהל של העמותה לגריאטריה בישראל המייצגת אלפי מטופלים קשישים וסיעודיים ברחבי הארץ. מאז פברואר האחרון אני נמצאת במרוץ 24/7 לדאוג לבריאותם ולשלומם של המטופלים שבאחריותי תוך ניסיון להתמודד עם מגיפה מסוכנת שסופה לא ידוע.

ראשיתו של המרוץ המטורף החל בפברואר 2020. אלו היו הימים הראשונים בהם התחילו לדבר על וירוס הקורונה בישראל, וכבר אז היה ברור שהווירוס מסוכן מאוד למטופלים שלנו. כששמענו על האפשרות שתהיה התפרצות, חבריי לוועד העמותה ואני נסענו למשרד הבריאות בדחיפות והתחננו למידע. באגף לגריאטריה הודו אז בחצי פה כי במשרד הבריאות לא התכוננו לתרחיש הזה.

השבועות הראשונים עברו עלי בתחושת בדידות. מחד היה בי הצורך לשדר חוזק ושליטה ומאידך קוננה בי תהייה באשר לעתיד. על חיים אישיים בכלל אין מה לדבר, הייתי יוצאת מוקדם בבוקר, חוזרת מאוחר בערב, והולכת לישון עם ראש טרוד ממחשבות ולב קרוע מדאגות.  השארתי בידיו האמונות, של בן זוגי את הבית והילדים. לא היה לי זמן אפילו לרגשות אשם, ואני אמא לארבעה ילדים. זכור לי במיוחד ערב אחד כשהצלחתי להגיע הביתה לפני שעת השינה, והתקבלתי בחיבוקים, נשיקות וקריאות שמחה.

נחמי לביא מנכ"לית קבוצת מוריה

נחמי לביא, מנכ"לית קבוצת מוריה

המושג "ניהול במציאות משתנה" קיבל פתאום פרספקטיבה מוחשית. בכל יום התעוררתי למיילים ממשרד הבריאות והבלגן חגג, במיוחד בשבועות הראשונים. מצאתי את עצמי קוראת כ-27 עמודים של הנחיות ממשרד הבריאות, חלקן סותרות, הוראות שהתקבלו אתמול וחלקן אינן הגיוניות בעליל. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאנחנו לבד במערכה ושאם תהיה בעיה, יאשימו את הש.ג. במהלך אותו הזמן ניהלתי פגישות רבות עם צוות מנהלי בתי האבות. המשימות היו רבות ובין היתר כללו ניסוח הודעות מרגיעות למשפחות, וקבלת ההחלטה הקשה מאוד של סגירת בתי האבות למבקרים למען בריאותם. בבתי האבות שלנו יש דיירים המוגדרים תשושים, סיעודיים ותשושי נפש. לכל אחד מהם צורך והתייחסות שונה. כל אחד מהם הוא כמו אבא ואמא שלנו.

חברי העמותה עמדו בלב עומס בלתי אפשרי - הדרכות מיגון לצוות, הזמנת חומרי חיטוי, תרופות ועוד, ובתוך כל זה היו שזורים רגעים שוברי לב. קרובי משפחה רבים רצו לפגוש את יקיריהם המסוגרים והתקשו להתמודד עם המרחק הכפוי. בת של מטופלת טיפסה על הגדר בשעת לילה מאוחרת במוסד שלנו במרכז בארץ בניסיון להגיע לאביה, אישה אחרת התחננה שרק נרשה לה לבוא ולקלח את אמא שלה. אני מודה שנקרעתי בין האחריות שלי לשלומם הכולל של הדיירים שלנו לבין הלב שיוצא אל המשפחות. אבי נפטר בדצמבר האחרון אחרי 6 שנות דמנציה, יכולתי בקלות לתאר את עצמי במקומם.

ככל שהזמן עבר הלילות שלי הפכו להיות חסרי שינה והתחלתי להתעורר לסיוטים בהם יש לנו התפרצות קורנה בבתי האבות. כל זה גרם לי ליטול כדורי שינה, אותם הצלחתי להפסיק רק בתחילת ספטמבר.

חיים בשגרת חירום 

מכיוון שאני שומרת שבת היה לי נוהל סופ"ש קבוע - בכל יום שישי, כ-2 דקות לפני הדלקת נרות, הייתי בודקת שאין שום הודעה דחופה, מזכירה לכולם שלא אהיה זמינה ב-25 השעות הקרובות, חוזרת על ההנחיות ומזכירה שוב ושוב למי לפנות במידת הצורך. דקה אחרי צאת השבת הייתי כבר בנייד, כמו מדריכה בטיול צופים מבקשת ממנהלי המוסדות שלנו להתפקד.

במקביל להתנהלות בבתי האבות, בעמותה לגריאטריה שיתפנו מידע ועצות, צילמנו דוגמאות לשלטים שהוצבו במוסדות וסרטוני הדרכה למיגון, ארגנו חמ"ל תרומת ציוד רפואי ובדיקות, והעלינו רעיונות לפינוקים לעובדים שלנו שנמצאים בחזית המערכה. לאט לאט הצלחנו ליצור קהילה תומכת עם ערבות הדדית, בה חברים כל מנהלי הרשתות והבתים בעמותה לשם הדרכה וסיוע הדדי.

במהלך יולי חווינו התפרצות  באחד הבתים שלנו, בשונה מהגל הראשון כבר היינו מתורגלים וידענו כיצד לנהוג. מיד התחלנו בעדכון וקשר רציף עם המשפחות, בדיקות מונעות לכל אנשי הצוות, חיטוי מחלקות, ובידוד למי שצריך. ההקפדה על ההנחיות הוכיחה את עצמה - פיזיותרפיסטית שנדבקה בבית אבות שלנו בחיפה שמרה באדיקות על ההנחיות, וכל הצוות והמטופלים שבאו איתה במגע לא נדבקו לשמחתי הרבה.

אנחנו חיים בשגרת החירום הזאת כבר חודשים ארוכים. מנהלים מלחמה יום יומית בהגנה על שלום דיירנו, בהבנה וברגישות בכדי לסייע להם ולמשפחות להתמודד עם אתגרי הקורונה. למרות שאנחנו נערכים מראש למנוע כל תרחיש בעייתי, אני מביטה אל החורף הקרב בדאגה אמיתית נוכח השפעת ומחלות החורף העונתיות, ומייחלת שנעבור אותו בשלום. לא ברור מתי תגיע סוף המערכה והחיסון לקורונה יימצא, מה שבטוח זה שכולנו כאן ממתינים לחיסון בכיליון עיניים. ואחרי שכל זה נאמר אני יוצאת בקריאה חשובה: יש לייצר היררכיה נכונה לחלוקת החיסון ולהתחיל דווקא מבני הגיל השלישי הנמצאים בסיכון.