האמת? כולנו אנה זק.
השבוע בתוכנית של חיים אתגר חשפה הדוגמנית את השיתוק בפנים איתו התמודדה.
ולצד כל אלה שהתרגשו מהחשיפה האמיצה שלה נשמעו גם קולות הצקצקנים. כאן, ברשתות החברתיות עלו גם הקולות שלפיהם הסיפור הזה קצת "מוגזם", כלשונם.
 
לפני כמה חודשים חשפתי גם אני את ההתמודדות האישית שלי עם השיתוק על שם בל.
גם אלי הגיעו הקולות האלה, ששאלו אותי למה לא פרסמתי את התמונה החשופה עם הפנים המשותקות שלי? למה?
קחו לכן רגע ותהיו כנות עם עצמכן –
איך אתן מרגישות כשאתן עולות כמה קילוגרמים? עם הבטן הרופסת? השיער שלא מסתדר?
איך אתן מרגישות עם עצמכן כשמישהו מביט עליכן במבט עקום או זורק איזו הערה?
ביננו, מבאס, נכון? בא לנו להסתתר. לא ממש נוח לנו עם עצמנו כשמשהו משתנה בנו.
לוקח המון שנים ללמוד לקבל את עצמנו וגם זה, הרבה פעמים, על תנאי. רק חסר שמשהו לא ישב במקום ומיד מתגנבת לה הביקורת והשיפוט העצמי.
 
אז בואי, תתארי לך רגע את התחושה –
את קמה בוקר אחד. הכל רגיל.
ופתאום ברגע אחד. הפרצוף שלך, שהוא כרטיס הביקור שלך לעולם - זה שאיכשהו לאורך השנים התרגלת אליו, למדת, להסתכל במראה ואפילו לחבב אותו.
ואז? הוא מתעוות לך. פתאום ללא התראה הוא משתנה, את לא מרגישה את הפרצוף שלך, הוא לא זז לך רגיל, לא מגיב. אין לך מושג מה את עוברת והאמת? זה מפחיד. מאוד! אבל מעבר לכאב ולנראות החיצונית (שבנינו זה לא החלק המורכב בהתמודדות הזו) יש את השבר הפנימי – תחושת האובדן שמקננת. משהו בזהות החיצונית משתנה וזה לא בשליטתך. והשינוי הפתאומי הזה קשה מאוד.
 
 

מורן ישראלי: דצמבר 2020, 'אני והבלס פלסי שלי - הפעם בלי פוטושופ, מנסים לחייך. חיוך שמסתיר את הכאב לפני וגם אחרי.'

 
אי אפשר להסביר במילים את הכאב העמוק והאין סופי להסתכל במראה ולראות אותך – כל כך שונה מעצמך.
אז אנה זק, בחרה לחשוף את הרגעים הקשים שלה בהתמודדות הזו – את הרגעים שבהם היא מסתכלת למצלמה ומשהו בה משתנה לה. אלו רגעים שברמה האישית הם רגעים של אימה. לא פחות.
אפשר לצקצק ולהגיד: "על מה היא מדברת?" "זה לא כזה דרמטי... "
אבל, בינינו מרביתנו לא מוכנות לחשוף את הפגמים שלנו. את הרגעים הקשים שלנו אנחנו מעדיפות לטאטא ולחוות בנינו לבין עצמנו ולצאת אל העולם עוטות מסכה של "יופי טופי".
 
מצדיעה לך אנה זק על האומץ שבחשיפה.
אני, עם כל האומץ שיש לי לא העזתי לפרסם, עד היום, את התמונה עם הפנים המשותקות שלי. זה היה לי קשה מידי לשמוע את כל הקולות האלה מבחוץ. הסיכון הזה שאולי מישהו יגיד שאני מדברת שטויות בזמן שאני חווה את הקושי והמשבר על בשרי. לא יכולתי להכיל את זה בזמנו. היום אני מפרסמת. 
תודה לך אנה זק, שהסכמת לשים מולנו את המראה על כמה קשה לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, על כמה אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו, עד כמה אנחנו מסתתרים כשקשה לנו ועד כמה שאנחנו מכורים לדרמה ומתקשים לראות את הכאב האמיתי, זה שתמיד מסתתר עמוק עמוק בפנים, בנבכי הנשמה.
ועוד תודה קטנה אנה - תודה על השיעור הכי משמעותי של קבלה וחמלה עצמית. כלפי מי שבחוץ, אבל בעיקר כלפי עצמנו.