כל אחת מהרופאות והרופאים שהקדישו את השנה האחרונה למאבק בקורונה הוא סיפור בפני עצמו. בכנס 'היום שאחרי' של און לייף בשיתוף נעמת וההסתדרות הרפואית, שעסק בהתמודדות של נשים עם הקשיים הלא צפויים שמשבר הקורונה הביא איתו, בחרנו לתת במה לד"ר ליאה כהנוב, יו"ר פורום המתמחים, שמתמחה בהדסה עין כרם באחד התפקידים הכי מורכבים ברפואה – נוירו כירורגיה.

עברה על כולנו שנה קשה. גם אצלכם בתחום?

"גם אצלנו. ההדף של קורונה השפיע על כולם, אז מין הסתם החברים שלנו בפנימית והרדמה וטיפול נמרץ קיבלו את זה הכי הרבה, אבל כן גם אנחנו הרגשנו את העומס ללא ספק".

יש מעט מאד נשים נוירוכירורגיות, נכון?

"נכון. למרות שגם העניין הזה משתנה ויש יותר ויותר נשים שנכנסות למקצוע. אני התחלתי את ההתמחות כשהייתי המתמחה היחידה והיום אנחנו כבר 4 מתמחות בעצם, אז אפשר להגיד שגם בעניין הזה המגמה היא בשיפור. אני חושבת שגם החשיבה הכללית היא כבר אחרת, מבינים שזה תפקיד שגם נשים נכנסות אליו, אז זה משנה את התפיסה".

למה נשים בעצם לא הולכות להיות נוירוכירורגיות?

"זה מקצוע מאד תובעני ומאד דורש, ומקצוע שאין בו בעצם מרפאות או עבודה בקהילה, הכל בבית החולים. רוב המקרים הם מורכבים ודחופים ודורשים חדר ניתוח, הכוננויות מאד פעילות, אז את בעצם עובדת הרבה מאד שעות וזה לא תמיד מתאים כשרוצים לשלב את זה עם משפחה וילדים. כמו שאמרתי, אני חושבת שיש איזושהי מגמת שינוי, בכלל ברפואה באופן כללי, לא רק בנוירוכירורגיה, התפיסה משתנה ויותר נשים נכנסות למקצוע הזה".

ד"ר ליאה כהנוב, יו"ר פורום המתמחים, הדסה עין כרם

איפה את מצאת את עצמך בתוך התחום הזה? למה דווקא בחרת בו?

"אני חושבת שהתחום בחר אותי. אני התחלתי במחלקה הזאת בתור בת שירות לאומי לפני הרבה שנים, ואחר כך למדתי סיעוד וגם הייתי סטודנטית וקצת עבדתי כאחות במחלקת נוירוכירורגיה, ואז בעצם המשכתי ללימודי רפואה והיה לי די טבעי שאני חוזרת לנוירוכירורגיה, זה ממש הבית שגדלתי בו. דווקא מתוך המקום שאני יודעת שזה באמת תחום מאד קשה חיפשתי אלטרנטיבות אחרות, אבל שום דבר לא משך אותי ואני שמחה שאני שם, כי באמת טוב לי".

בשנה האחרונה דיברנו המון על הרפואה ובעיקר בהקשר לקורונה, אבל עכשיו כשמדברים על סוף הקורונה המדינה כבר מתנערת מכל ההכרזות החגיגיות על חשיבות הרפואה ופתאום לוקחת צעד אחורה. אתם מרגישים את זה?

"כן. זה נושא שלי באופן אישי גורם לעצב ועלבון אפילו. המצב של הרפואה היה עוד לפני הקורונה בעייתי מאד ועכשיו שכביכול התאוששנו ממנה, לוקחים תקנים ועושים הרעה בתנאים במקום לתמוך ולהעניק. יכול להיות שהציבור מרגיש שיש התאוששות אבל החברים שלי, הרופאים שעבדו במחלקות הקורונה, הם בפוסט טראומה. הם עדיין שם, הם לא שוכחים את זה, הם ממש הלומי קרב. וזה מאד עצוב שמתנערים מאיתנו ולא נותנים את המקום הראוי למתמחים ולרופאים בכלל ואני לא מדברת על תמיכה כזאת של נראות של תודה ומטסים".